אני מניח שהוא גרוש כי אני רואה אותם בבית הקפה בימי שבת – פעם כן ופעם לא. פעם בשבועיים. האבא הצליח להכניס את חדר הכושר לשגרת החיים. הילד שמנמן. מוות קטן בכל יום בבית הספר כנראה. האבא עם שיער קצר, הילד מתעקש על תלתלים מצחיקים. צוחקים עליו, לא איתו.
אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. אופס, הנה אני כועס על אנשים צעירים ממני בכמה שנים. והנה האופן שבו מתגנב הגיל – פעם כעסתי רק על המבוגרים.
אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. הוא לא שם לב. הילד מאושר. מעריץ. כשהם נכנסים לבית הקפה, אני מפסיק לכתוב לרגע ומסתכל. האבא לא שם לב. כל כך פשוט, לשים לב. זו גרביטציה בסיסית. הלב מושך למטה.
אז הילד מתעקש, מנסה לתת יד, אבל האבא מנתק מגע. אולי זו אסכולה חינוכית – הייה קשה להשגה. מה שעובד כל כך טוב על המבוגרים, אמור לעבוד גם על ילדים, לא? כשאני אומר למייקי שאני אוהב אותה, היא גוערת בי לפעמים שהיא כבר יודעת. אני שמח שזה הדבר הידוע ביותר בעולם, ואני אומר בכל זאת (אני אחד שאומר).
אז האבא שומר על מרחק, והילד לא נעלב – יש אור של פעם בשבועיים בעיניו, אבל מי יודע מה קורה בפנים? הם יושבים על הבר (על הבר! חושב הילד), והאבא מזמין שני קפה. הילד לוחש לו משהו באוזן והאבא מהנהן. ומסמס. ומסמס.
אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. ומסמס. הקפה לקחת. הכול לקחת, ולפני שהם קמים ללכת הילד לא מצליח להסוות את הדאגה העמוקה, האמיתית, ושואל מה עם כדור השוקולד הקטן שתמיד שמים שם ליד הקפה. "תיכף יביאו לך." עונה האבא, ואת האכזבה בעיניו אני מקווה שאף אחד מלבדי לא רואה.
נורא עצוב. והלוואי שזה לא הייתי אני לפעמים.
כן, גם אני. אולי. לא יודע.
יאאא התגעגעתי !
ממש כמו פרק בספר
(וחבל שלא *רק* פרק בספר
שבוע טוב.
הי של, תודה.
עצוב באמת. מקווה שלא צריך עיניים של סופר כדי לראות את זה.
חוצמזה שמחה שמצאתי אותך. איבדתי אותך במעבר של רשימות…
הי שלומית. שמח שמצאת. אני פה.
כמו שלומית
תודה שחר וכמו שכתבתי לשלומית.
היטב ראית ויפה כתבת
הלוואי שלגמרי טעית בפירוש הסיטואציה אבל יש לי תחושה שלא
תודה חבר, לא נראה לי שטעיתי – צירפתי כמה שבתות יחד. כולנו מוטיבים חוזרים.
עצוב. כואב. מאד אמיתי.
אני מסתכלת הרבה על אנשים בבתי קפה.
זה כל כך לא נדיר לראות אנשים עם הילד/ה שלהם אבל בעצם הם לא שם בכלל.
תודה תמי.
ניצחת בתחרות הפוסט שהכי נתקע לך בראש ועושה עצוב בלב.
יש פרס כספי? (-:
קפה בבזל הולך?
הולך. הגיע הזמן שאנשי הלשכה שלנו ידברו שוב ויתאמו.
ההתבוננות שלך. זה כובש.
תודה אורלי.
איך שמת על זה את הרשת של הפרפרים, ומה עלה בה.
במסגרת ענייני ילדי המים, נראה לי שהפעם זו מלכודת סרטנים.
נכון שאלה הקטעים שבהם אתה הכי רוצה לחבק ונשאר מביט מהצד?… עצוב ומוכר…
וזה מוקדש לך (הקרדיט לנתן זך)
אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים
הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל
האם כך מסתכל בנו האל?
מבלי שנרגיש דבר
מבלי שנבין
מבלי שנשאל?
אינני יודע, לפי שעה
אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל.
הי מיקה. שמח שאת פה (-:
ותודה על הזך (ואז הוא התראיין)
שלום יואב, גיליתי במקרה את הבלוג שלך ואני נהנה לקרוא
פוסט עצוב וכואב
וגם שימושי, עוזר להיזכר מה באמת חשוב…
תודה אורי. אתה מוזמן לחזור בעתיד. נדמה לי שהצב אוגווי מקונג-פו פנדה אמר שאין כזה דבר, מקרה (או שהוא אמר שאין כזה דבר, תאונה). אחד מהשניים.
ההתבוננות שלך מלאה קסם וחדות, בו זמנית. יופי.
תודה אסתי.
ושכחתי לציין שאתה מומלץ אצלי בבלוג
http://blog.tapuz.co.il/estan
אסתי.
תודה.
אכפת לך לדרוך לאבא על הרגל (ככה בטעות), בשמי, בפעם הבאה?
'אופס, סליחה' נון שלאנטי יספיק. ותן לילד טפיחה חברית על הכתף, גם בשמי.
תודה.
אני לא דורך (משתדל לפחות), אני מספר.
הילד לא יבין דריכה על רגלו של אביו הנערץ. שם טמונה הטרגדיה.
כיווץ לי את הלב.
יפה.
תודה נועה.
עצוב.
כן. אבל הו! חזרת בשלום או שאת נצורה עם לפטופ וברחוב המון סקנדינבי זועם?
אתה לא חושב לפעמים : " הלואי שלא הייתי רואה כל כך הרבה בבת אחת " ??
לא. את זה אני אף פעם לא חושב.
לפעמים אני לא רואה כלום. ובאופן כללי – ילדים שואלים את עצמם מדי פעם אם היית חייב, במה היית בוחר – להיות עיוור, חירש או אילם? (נכון? או שזו רק הילדות הדפוקה שלי?). ורוב מוחלט של הילדים והמבוגרים אומר שעיוורון זה הדבר המפחיד ביותר.
מ.ש.ל?
התבוננות בדקויות
לעומק
ובסקירה לרוחב בו זמנית.
הילד בבית הקפה
הילד אשר בנו
והגיל המהפך נקודת מבט ויחסים
עם אב, עם בן, עם בת-זוג
ומסתבר שהכול קשור.
סגנון כתיבה שמאוד מצא חן בעיניי
תודה
זיוה
תודה זיוה.