מה? (כרוניקה ידועה מראש של חמישים דקות טיפול שבועיות)

אני מניח שהוא גרוש כי אני רואה אותם בבית הקפה בימי שבת – פעם כן ופעם לא. פעם בשבועיים. האבא הצליח להכניס את חדר הכושר לשגרת החיים. הילד שמנמן. מוות קטן בכל יום בבית הספר כנראה. האבא עם שיער קצר, הילד מתעקש על תלתלים מצחיקים. צוחקים עליו, לא איתו.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. אופס, הנה אני כועס על אנשים צעירים ממני בכמה שנים. והנה האופן שבו מתגנב הגיל – פעם כעסתי רק על המבוגרים.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. הוא לא שם לב. הילד מאושר. מעריץ. כשהם נכנסים לבית הקפה, אני מפסיק לכתוב לרגע ומסתכל. האבא לא שם לב. כל כך פשוט, לשים לב. זו גרביטציה בסיסית. הלב מושך למטה.

אז  הילד מתעקש, מנסה לתת יד, אבל האבא מנתק מגע. אולי זו אסכולה חינוכית – הייה קשה להשגה. מה שעובד כל כך טוב על המבוגרים, אמור לעבוד גם על ילדים, לא? כשאני אומר למייקי שאני אוהב אותה, היא גוערת בי לפעמים שהיא כבר יודעת. אני שמח שזה הדבר הידוע ביותר בעולם, ואני אומר בכל זאת (אני אחד שאומר).

אז האבא שומר על מרחק, והילד לא נעלב – יש אור של פעם בשבועיים בעיניו, אבל מי יודע מה קורה בפנים? הם יושבים על הבר (על הבר! חושב הילד), והאבא מזמין שני קפה. הילד לוחש לו משהו באוזן והאבא מהנהן. ומסמס. ומסמס.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. ומסמס. הקפה לקחת. הכול לקחת, ולפני שהם קמים ללכת הילד לא מצליח להסוות את הדאגה העמוקה, האמיתית, ושואל מה עם כדור השוקולד הקטן שתמיד שמים שם ליד הקפה. "תיכף יביאו לך." עונה האבא, ואת האכזבה בעיניו אני מקווה שאף אחד מלבדי לא רואה.

39 מחשבות על “מה? (כרוניקה ידועה מראש של חמישים דקות טיפול שבועיות)

  1. היטב ראית ויפה כתבת
    הלוואי שלגמרי טעית בפירוש הסיטואציה אבל יש לי תחושה שלא

  2. עצוב. כואב. מאד אמיתי.
    אני מסתכלת הרבה על אנשים בבתי קפה.
    זה כל כך לא נדיר לראות אנשים עם הילד/ה שלהם אבל בעצם הם לא שם בכלל.

  3. נכון שאלה הקטעים שבהם אתה הכי רוצה לחבק ונשאר מביט מהצד?… עצוב ומוכר…

    וזה מוקדש לך (הקרדיט לנתן זך)

    אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים
    הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל
    האם כך מסתכל בנו האל?
    מבלי שנרגיש דבר
    מבלי שנבין
    מבלי שנשאל?
    אינני יודע, לפי שעה
    אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל.

  4. שלום יואב, גיליתי במקרה את הבלוג שלך ואני נהנה לקרוא
    פוסט עצוב וכואב
    וגם שימושי, עוזר להיזכר מה באמת חשוב…

    • תודה אורי. אתה מוזמן לחזור בעתיד. נדמה לי שהצב אוגווי מקונג-פו פנדה אמר שאין כזה דבר, מקרה (או שהוא אמר שאין כזה דבר, תאונה). אחד מהשניים.

  5. אכפת לך לדרוך לאבא על הרגל (ככה בטעות), בשמי, בפעם הבאה?

    'אופס, סליחה' נון שלאנטי יספיק. ותן לילד טפיחה חברית על הכתף, גם בשמי.

    תודה.

  6. אתה לא חושב לפעמים : " הלואי שלא הייתי רואה כל כך הרבה בבת אחת " ??

    • לא. את זה אני אף פעם לא חושב.
      לפעמים אני לא רואה כלום. ובאופן כללי – ילדים שואלים את עצמם מדי פעם אם היית חייב, במה היית בוחר – להיות עיוור, חירש או אילם? (נכון? או שזו רק הילדות הדפוקה שלי?). ורוב מוחלט של הילדים והמבוגרים אומר שעיוורון זה הדבר המפחיד ביותר.
      מ.ש.ל?

  7. התבוננות בדקויות
    לעומק
    ובסקירה לרוחב בו זמנית.
    הילד בבית הקפה
    הילד אשר בנו
    והגיל המהפך נקודת מבט ויחסים
    עם אב, עם בן, עם בת-זוג
    ומסתבר שהכול קשור.

    סגנון כתיבה שמאוד מצא חן בעיניי

    תודה
    זיוה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s