מה? (כרוניקה ידועה מראש של חמישים דקות טיפול שבועיות)

אני מניח שהוא גרוש כי אני רואה אותם בבית הקפה בימי שבת – פעם כן ופעם לא. פעם בשבועיים. האבא הצליח להכניס את חדר הכושר לשגרת החיים. הילד שמנמן. מוות קטן בכל יום בבית הספר כנראה. האבא עם שיער קצר, הילד מתעקש על תלתלים מצחיקים. צוחקים עליו, לא איתו.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. אופס, הנה אני כועס על אנשים צעירים ממני בכמה שנים. והנה האופן שבו מתגנב הגיל – פעם כעסתי רק על המבוגרים.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. הוא לא שם לב. הילד מאושר. מעריץ. כשהם נכנסים לבית הקפה, אני מפסיק לכתוב לרגע ומסתכל. האבא לא שם לב. כל כך פשוט, לשים לב. זו גרביטציה בסיסית. הלב מושך למטה.

אז  הילד מתעקש, מנסה לתת יד, אבל האבא מנתק מגע. אולי זו אסכולה חינוכית – הייה קשה להשגה. מה שעובד כל כך טוב על המבוגרים, אמור לעבוד גם על ילדים, לא? כשאני אומר למייקי שאני אוהב אותה, היא גוערת בי לפעמים שהיא כבר יודעת. אני שמח שזה הדבר הידוע ביותר בעולם, ואני אומר בכל זאת (אני אחד שאומר).

אז האבא שומר על מרחק, והילד לא נעלב – יש אור של פעם בשבועיים בעיניו, אבל מי יודע מה קורה בפנים? הם יושבים על הבר (על הבר! חושב הילד), והאבא מזמין שני קפה. הילד לוחש לו משהו באוזן והאבא מהנהן. ומסמס. ומסמס.

אני לטובת הילד, האבא מעצבן אותי. ומסמס. הקפה לקחת. הכול לקחת, ולפני שהם קמים ללכת הילד לא מצליח להסוות את הדאגה העמוקה, האמיתית, ושואל מה עם כדור השוקולד הקטן שתמיד שמים שם ליד הקפה. "תיכף יביאו לך." עונה האבא, ואת האכזבה בעיניו אני מקווה שאף אחד מלבדי לא רואה.