מה? (שנים של שיעורי נגינה בחצוצרה)

אחד הסיפורים מ-"איזה מטומטמים האמריקאים".
נכתב ב-1995.

עכשיו קר לו והוא לא מאמין והוא בוכה.
אחר כך יהיו בקרים ארוכים של משחקים בארגז החול וזיכרון די נוראי שקשור לכלב של השכן רזניק שלא היה קשור, לאחר מכן יהיה אוסף ענקי של קופסאות גפרורים, אחת אפילו תגיע מיפן ושנים של שיעורי נגינה בחצוצרה וגם חוג התעמלות והפעם ההיא שצחקו עליו כי נפל מהטבעות והליכה ארוכה פעמיים בשבוע לספרייה העירונית. אחר כך יקנה בכסף שחסך כדורסל ויהיה טיול ארוך לאילת ומיכל, יותר מאוחר יהיו ציונים טובים בתעודה ונירה ומכות עם אודי וגם שעות ארוכות של קריאה ומחשבות וקרירות ופחד, תבוא גם נועה והצבא והפעם ההיא שריתקו אותו והשחרור ותאונת דרכים אחת בפינת גוטמן ובן אשר.
יותר מאוחר תבוא רות ואיתה גם אכזבה וטיול ארוך ושיער ארוך ועוד פעם מכות, הפעם עם איזה גיא מתל עדשים. אחר כך יהיו מבחנים ותואר וקורות חיים ודירה שכורה ופאב שכונתי והשכנה ורעיון ובית קטן עם חצר קטנה ותשלומים ותבוא עוד נועה, הפעם כדי להישאר, ולאחר זמן יתגבש הרעיון וחתונה בקרחת יער בלי קייטרינג וספר ייצא וטיול של שנה שלמה בנורבגיה כשנועה בסוודר עבה וכחול שלא ישכח אף פעם ותוכניות טלוויזיה וראיון בעיתון וימי שישי ארוכים וכאב עמום ודוקטור דולב עם פני סיד ומחלה אחת ממארת ואופנוע עם סירה צהובה וניסיון לא מוצלח לשוב ולנגן בחצוצרה.
אבל כל זה יקרה אחר כך.
עכשיו קר לו והוא לא מאמין והוא בוכה.
אמא לידו וכתמי גרבר על המפית הרקומה.

עוד סיפור מאותו ספר.

מרשו

משאית חלב עברה בכיכר העיר כמו צב מגושם חסר-זנב וצמיגיה חרקו בלהט הסיבוב. רוח התעוררה, הקיפה את פסל המייסד בניסיון לפרוע את רעמת הברונזה של סוסו האדמוני, ומשלא הצליחה, הסתערה על עניבת הארגמן של עורך-הדין הצעיר שירד מחייך במדרגות בית המשפט וענן מזמזם של כתבים וצלמים מאחוריו.
המדרגות בהקו מולו והוא ירד בהן אחת-אחת ונהנה מצליל האיכות שהפיקו נעליו ומהדרך שבה השתקפו בשיש הלבן. חיוכו של עורך-הדין היה נעים וקר והוא ניסה לדמיין מה יעשה עם כל הכסף. מאה שבעים ושמונה אלף בסך-הכל, שמונה וחצי אחוז ממה שהשיג עבור מרשו, בדיוק כפי שהוסכם מראש.
הוא החליט שיקנה דברים, עכשיו יתחיל לקנות דברים. הוא דמיין את חנויות היוקרה, את תגי השמות של המוכרות המבושמות, את השקיות ומבצעי ההוזלות. הוא חש דחף עז לכוס חלב גדולה שקוביות קרח צפות בה על מצע של קינמון, ומכיוון שהמשאית כבר התרחקה לא הבין מדוע.
הכתבים השיגו אותו בכיכר המרוצפת, הבזקי מצלמות ליוו אותם והוא הדף את הרוח המסתערת וענה על שלוש שאלות בסבלנות ועל האחרונה בפחות סבלנות – אין להם זכות לדעת אם יש לו אהובה.
כשהשתנה כיוון הרוח נשבו הכתבים איתה ונעלמו מעבר לפינת הרחוב. עתה היה שוב לבדו והוא פנה לעבר שדרת עצי האדר, משם התכוון לתפוס חשמלית לרובע עורכי-הדין.
אחר-הצהרים הגיע. אותו פרק זמן מרתק, שבו עדיין יכולים להתרחש דברים מוארים, גרם לו תמיד אי-נוחות.
תחנת החשמלית בהקה בצבעי התפוז שלה ועורך-הדין חש קרבה פתאומית לראש-העיר הוותיק שתחנות החשמלית הכתומות ליוו את מסע הבחירות האחרון שלו. למרות הכתום המזמין, הייתה כמעט נטושה. רק אדם אחד ישב על הספסל. אדם צר מאוד למסתכל מהצד. היה זה מרשו.
עורך-הדין הופתע מעט אך התקרב. התחנה הכתומה הבאה נמצאה מרחק רב משם והוא החליט לסכן את הרגשת הניצחון שלו והתיישב על הספסל. במשך כל זמן הטיפול בתיק היה מרשו הראיה העיקרית, מוצג הגנה משמעותי – לא יותר. כעת, אפילו זה לא.
הוא הביט באיש שישב שפוף על הספסל וידיו תומכות בראשו. פתאום התחרט ועיניו נדדו להמשך הרחוב. מרשו היה גבר מקריח וכחוש, שעיניו עצובות ושולי מכנסיו פרומים. חליפתו הייתה מיושנת ואף ציפור לא צייצה מבין ענפי העץ תחתיו ישב – שיחת חולין הייתה כמעט בלתי-אפשרית.
בכל זאת אמר עורך-הדין "שלום." לקולו התלוותה נעימת השיעול.
"כן," ענה מרשו.
עורך-הדין נאנח, אחר העביר ידו בשערו כאילו היו מולו מושבעים.
"אף אחת לא תסרב לך עכשיו," הוא אמר. "אתה עשיר. אתה עשיר מאוד."
בזכותי, רצה להוסיף. בזכות נאומים מבריקים וציטוטים מספרי ההיסטוריה ועדי אופי ועיסוק בלתי-נלאה באהבה מדרגה שנייה. אך את כל זה שמר לעצמו.
"תקדים, אה?" אמר מרשו וניסה לחייך.
"בהחלט," הסכים עורך-הדין, "בהחלט! הראינו לה דבר או שניים. נשים יחשבו פעמיים לפני שיתנו לך להתאהב בהן אהבה נכזבת," אמר ופניו הפכו כתומות, על מצחו ריצד המספר 15. החשמלית הגיעה.
כאן נפרדו. שנים רבות לאחר מכן, ייפגשו בחגיגות המאה מבלי לזהות זה את זה. מרשו לא עלה על החשמלית, התחנה לרובע הנטושים הייתה במורד הרחוב.
הוא קם ופסע לאיטו, ידיו בכיסי מכנסיו, ראשו בצווארונו, הוא חשב עליה – על מה עוד יחשוב?
הלילה תהיה במעצר. "עשר שנים." פסק השופט, אך הוא ידע שהשופט טעה. לילה אחד, לא יותר. אחריו תיעלם בשריקה חדה, מעל השומרים שיאבדו את משרתם, מעל כס השופט, מול חלונו הפתוח של זה שהיה אהובה עד שהפך למרשו. תיעלם ותופיע מחדש בין מכשפות היער, קרוב לירח.