מי? (סיזיפוס. יש לו מיתוס)

 

 

אני מדמיין את קאמי צועד ביום חם ברחובות תל אביב – הלחות גבוהה, קאמי לא. התנועה רועשת, קאמי שקט. העיר בלי הפסקה, קאמי עוצר מדי פעם ומהרהר. השמש בהירה, קאמי לבוש מעיל ארוך, שחור ועבה. זבובונים המריחים את עקבות מנת השווארמה שאכל (טחינה טפטפה – מעשה שטן – מהלאפה המהודקת), מעופפים סביב ראשו ומדי פעם, נדבק אחד מהם למצחו וגולש מטה על טיפת זיעה מקרית. במילה אחת: מועקה.
אני מדמיין את קאמי צועד ביום חם ברחובות העיר בדרכו לפגישה עם מתווך ברחוב ירמיהו (קאמי, אחרי הכל, היה צרפתי ולכן, תיאורטית לפחות, בעל יצר בלתי נשלט לנדל"ן מקומי). הוא נאלץ להקשיב לשקרי תיווך חלקלקים בדבר ארמון דו מפלסי 56 מ"ר בטאבו באבן-גבירול, או טירת גג טבולה בירק באלנבי. הוא חותם בעל כורחו בתחתית טופס דהוי עשוי נייר כימי המקנה למתווך בעלות, ואז פוסע לצידו על המדרכה הלוהטת, המנוקדת צואת כלבים, ומטפס סיזיפית במדרגות רק בכדי להיתקל במחיר הנכתב לאחר דין ודברים על פיסת נייר – סכום שאפילו חתן פרס נובל לספרות לא יכול לעמוד בו (קאמי נחוש לקנות, לא לשכור).
אני מדמיין את קאמי נפרד מהמתווך, מתיישב על ספסל ציבורי, שולף פנקס מכיס המעיל, מצית סיגריה, נאנח בייאוש ומחייך לעצמו (ולעצמו בלבד), ואז כותב כך:

 "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה."

זהו המשפט הראשון בספרו 'המיתוס של סיזיפוס', וקאמי רציני כמו שרק פילוסוף צרפתי מת יכול להיות – זו אינה קריאה לעזרה. הוא לא מבקש אהבה, תמיכה, התערבות או תפקיד אורח לצד אסי דיין ב-'בטיפול'. אין לקאמי משאלת מוות. הוא פשוט מבקש תשובה או בעצם דורש אותה – שהרי איש מאיתנו לא בחר להיוולד, ומאז, כולנו שורדים כמיטב יכולתנו. ואם ההישרדות היא לשם הישרדות בלבד – מה הטעם בה?
לא צריך להיות בן לחמולת סידהרתה כדי להסיק שאם החיים היו הונדה סיויק, על סטיקר השמשה האחורית הייתה מופיעה הכתובת "ס. סב. סבל." הוא הרי בכל פינה – ציני, חסר רחמים ומהתל – בפקק באיילון, בהפסקת הפרסומות, במרכז למרשם, במחלקה האונקולוגית, בין צומת מורשה לצומת ירקון, בלב הרעב, האוהב, החושב. סבל זה כאן. הסבל הוא גוליית והאושר דוד, אבל אבנים אַיִן והרוגטקה בתיקון.
קאמי מעוניין לברר את מה שלקופי-רייטר השחצן של קוקה-קולה ברור כבר שנים: "מהו (לעזאזל) טעם החיים?"
הרי כולנו יצורים של הרגל: אוכל, שתיה, גבר, אשה, עבודה, עבודה.

"אנו מתרגלים לחיות לפני שאנו מתרגלים לחשוב. במרוץ חסר תקנה זה, המקרב אותנו כל יום קצת יותר אל המוות, הגוף צועד בראש." 

יצורים של הרגל. ברי המזל אדונים לזמנם, מורידים דקסטר והמשרד בימי חול, ומשחקים כדורסל בכל שישי. אחרים מסתפקים בכדורגל ובשידורים חוזרים של 'מה קשור?', אבל כך או כך, כולנו קונים ומוכרים, מתלבשים ומתפשטים, אוכלים וקוראים בשירותים, וכל זאת למה? האם באמת "מי שנולד הרוויח"? הזמן הרי שאול כז'יטונים העתידים להתבזבז בקזינו כדורי וחסר חשיבות קוסמית, באחת הפינות החשוכות במתחם שביל החלב.
קאמי מוצא בקיום האנושי אבסורד (צודק – הוא מת במכונית, בתאונת דרכים, ובכיסו נמצא כרטיס רכבת שלא עשה בו שימוש), והאבסורד היא דרכו הצרפתית לומר: טפשות. טמטום. קהות. חוסר סדר. מרד!

"אדם מדבר בטלפון מאחורי מחיצת זכוכית. אין שומעים את קולו, אך רואים את המימיקה הבלתי מובנת שלו: אנו שואלים את עצמנו למה הוא חי."

נסו בעצמכם – באופן פלאי, זה עובד גם עם סלולרי.
קאמי חי בעולם מנוכר, אי-רציונלי ולא אנושי עד זרא. אבל בעצם, זה לא העולם – אלה אנחנו.
זה לא אתה, עולם, מגלה קאמי – זה אני.

 "לו אני עץ בין העצים, חתול בין בעלי החיים, כי אז הייתה לחיים אלו משמעות, או מוטב לומר כי לבעיה זו לא הייתה משמעות מפני שאני הייתי אז חלק מן העולם הזה." 

העולם בלתי מובן, היופי הטמון בו – בגבעות, ברוך השמיים, במתאר העצים – אינו אנושי. האדם כופה על העולם משמעות, אך זוהי תחבולה מלאכותית, היציבה כתפאורה ברוח.
האדם תובע הסבר, נחמה, מוכן לסגור אפילו על אמונה. הלב שואף לאושר, התבונה דורשת רציונליות, חוק מאחֵד, בסיס מוצק, אבל האדם – קאמי, אני, אתם – נתקל בחומה בצורה וחוצנית של אבסורד.

"האבסורד נולד מעימות זה בין הזעקה האנושית לבין השתיקה חסרת ההגיון של העולם… האי-רציונלי, הנוסטלגיה האנושית, והאבסורד הנולד מפגישתם, הנה שלוש הדמויות של הדרמה." 

טוב, אז להתאבד או לא להתאבד? הרי הספוילר יהיה ממש פיקוח נפש!
לנוהרים ברגעים אלה ממש אל גגות עזריאלי (לא לדחוף, חכו לתורכם), ניתן לומר שקאמי לא מסתפק ב-"או-יו-יוי" האקזיסטנציאליסטי אליו הגיע. לא מדובר באבי ביטר של הפילוסופים – קאמי הוא לוחם.

 "להתאבד פירושו להודות. אדם מודה כי החיים גברו עליו או כי אין הוא מבין אותם." 

קאמי מבין שהאבסורד חסר פתרון. ניתן רק להטיח את ראשך האנושי והרך בו. למרוד. להתעמת באופן תמידי עם חוסר הבהירות שבקיום. מרד זה, גורס קאמי, מקנה לחיים את ערכם ומחזיר להם את גדולתם.
סיזיפוס, הדוחף ממש כמונו את הסלע במעלה ההר רק כדי להתדרדר מטה ולהתחיל שוב, אינו קורבן. הוא מאושר.

 "גורלו שייך לו… עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא את לבו של אדם." 

קאמי (1960-1913)

נ.ב.

אין להפנות לאבסורד עורף.

 "האדם הוא תמיד קורבן של אמיתותיו," גורס קאמי, "משהכיר בהן, לא יוכל להשתחרר מהן. מוכרחים לשלם משהו. אדם שנתוודע לאבסורד, קשור אליו לעולם."
אז קדימה, אחיי ואחיותיי למרד של הלייף – רדו מהגג, אך צאו מההלם והריחו את הבויאבז: יש להכיר באבסורד. לחגוג אותו. "צריך אדם למות בלתי מפוייס, וכנגד רצונו." מכריז קאמי.
ועד אז, לחיים!

 

12 מחשבות על “מי? (סיזיפוס. יש לו מיתוס)

  1. אבל אם נשאב כולנו לאקזיסטנציאליזם שום ישועה לא תצמח פה.
    לחגוג את האבסורד אין פרושו להתקדם

  2. תודה.
    אני חושב שזה הולך כך: ברגע שאת/ה מבחין באבסורד, לא ניתן יותר להתעלם מקיומו. זה כמו הציורים האלה החבויים בתמונה בתלת מימד.
    ומהרגע שהבנת שיש אבסורד, אפשר או להיכנע לו או להתמרד. המרד הוא החגיגה, ההתקדמות הוא אחד מהתוצרים של המרד.

  3. לגי,
    קאמי מסיק שלוש מסקנות מהאבסורד שהן לדבריו "מרדי, חירותי ותאותי" בשביל להגיד שזה מונע התקדמות, צריך להניח שיש איזשהי מטרה שמתקדמים לעברה, וכבר פה מתחילה הבעיה,
    "האדם האבסורדי מבין גם כן, כי עד עתה היה קשור להנחת יסודזו של החירות וחי מן האשליה שבה. הדבר עיכב בעדו במובן מסויים. ככל שדימה כי יש מטרה לחייו, הסתגל לתביעות של השגת המטרה ונעשה עבד לחירותו….."
    מסה יפהיפיה, אני קוראת אותה כבר חודש הלוך ושוב ולא מפסיקה לרוות נחת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s