מתי? (סוכות, פעם)

פעם, בכל תשרי הייתי קורא מחדש את שר הטבעות.
בראש השנה מתחיל, ביום הכיפורים מגיע למכרות מוריה, ובסוכות, ליער פאנגורן.
 
למי שלא צלח את שר הטבעות (אני לא רוצה לקלקל את אווירת החג ולומר ש-"אני לא אוהב/ת פנטזיה" זה ממש לא תירוץ), ביער פאנגורן מתגוררים אנטים – עצים מדברים (ברור לכם שעצים כן מדברים, נכון?) ואליו מגיעים שני הוביטים – מרי ופיפין.
הם פוגשים אנט שנקרא בתרגום העברי "זקן-עץ", והוא נותן להם לשתות:
 

"לכאורה היה השיקוי דומה למים והזכיר בטעמו את מי האנטואש ששתו בכניסתם ליער, אך הייתה בו תוספת טעם או בושם שהם לא יכלו להגדירה, קלושה הייתה, אך היא הזכירה להם ריחו של יער, נישא מרחוק על כנפי רוח לילית קרירה. השיקוי ירד תחילה לבהונותיהם, ומשם עלה קמעה-קמעה והתפשט בכל אברי גופם, עד שורשי שערותיהם, ונסך בהם חיות ורעננות. ואמנם הרגישו ההוביטים בפועל ממש כי שיער ראשם סומר וצומח, מסתלסל ומתקרזל."

וככה הייתי: יושב תחת עץ האבוקדו הגדול במושב, שותה זיפ (משקה בריאות משנות ה-80 שעליו עוד צריך לעשות תחקיר נפרד), משוטט ביער פאנגורן ומרגיש שגם בי ננסכת חיות ורעננות, שגם אני סומר וצומח.
 
עד היום, זוהי תמצית התחושה שיש לי מראש השנה ועד סוכות – אני גובה, אני גדל, אני נושם, אני מאמין שיהיה טוב. (לקראת פסח התחושה מתהפכת והכל מתאזן).

8 מחשבות על “מתי? (סוכות, פעם)

  1. אלא על הכיף של לקרוא טקסטים מסוימים תוך כדי אכילה. סלט חסה גדול עם שמן זית והמון לימון כשקוראים את הסלט ש'צף ועלה בקערת עץ' בספר 'אי הילדים', או לחם עם חמאה מלוחה בארוחה של הילדים בביתם של הבונים ב'אריה, המכשפה וארון הבגדים'. אבל הכי הכי זכרון של כיתה א' – עמי ותמי אוכלים 'לחם גינבר' (היום אני כבר יודעת מה זה) מגג הבית של המכשפה, ואני מכרסמת 'לחם רוסי' – מין כפתורים מתוקים שאם יחזרו לייצרם שוב בטוח יכו את הבמבה שוק על ירך.
    וה'זיפ' אכן ראוי לתחקיר נפרד. משקה רדיואקטיבי שבטח אחראי היום לזה שאין לנו דור המשך של מנהיגים (קישור לקורס קציני תותחנים בשיבטה..).

    נהנתי לקרוא אותך בזמן שאכלתי את ארוחת הצהרים (פיתה חומה עם קציצות עוף וסלט).

  2. אני אוהב כשזה מרומז, אבל לפעמים יש ספרים שכוללים מתכונים שלמים, (למשל "יום הולדת שמח נוח" של נועם זיו), וממש אפשר לדמיין את הציפיה של המחבר למוסף עיתון חגיגי המוקדש לאוכל ולספרות.

    דרך אגב, ב-"אריה, המכשפה, וארון הבגדים", כשאדמונד פוגש במכשפה, היא נותנת לו משהו שבתרגום העברי הופיע כ-"מעדן תורכי".
    עד גיל מאוחר יחסית, הייתי בטוח שאדמונד אכל סלט טורקי. אדום. חריף.
    מאוד התאכזבתי לגלות שמדובר בראחת-לאקום.

    ובאופן מוזר (בהנחה שכבר סיימת לאכול), אני יכול לחשוף שמישהו הרגע, בפרק 23 של הרומן שאני כותב עכשיו – הקיא. (אל דאגה, עד פרק 24 זה יעבור).

  3. את ק.ס. לואיס. כתוב שם במפורש שכל נתח (אם אני זוכרת נכון כך זה היה בתרגום) היה קליל ומתוק, איך זה מתחבר לסלט תורכי חריף?
    ואני מבקשת, בלי קיא. אפילו הילדים שלי ידעו שאסור לפלוט ולהקיא ליד אמא אחרת היא מצטרפת אליהם מייד…

  4. את צודקת (כמובן). לואיס לא הותיר מקום לספק.
    ולמרות זאת, חריף ומתוק לא רחוקים – שוקולד צ'ילי.

    לגבי ההקאה – צפירת הרגעה. לא מדובר בקיא של שיכורים, אלא במין תחושה רעה.
    זה לא ספר הקאות. אם הוא יהיה סרט, את הגיבור לא ישחק בן סטילר, אלא שחקן אסייתי ולא מוכר.

  5. שחקן גבוה, רזה, עם שיער חלק שנופל על מצחו, שיניים צחורות וחיוך שמעמיק את הקמטים בצידי לחייו ועינים אפלות? טיפוס הית'קליפי כזה? אוח, תגיד שכן. ככה אצליח להתמודד איכשהו עם ההרגשה הרעה בעמודים ההם בספר, שאני כבר מרגישה מעורבת בו..

  6. בשרי נעשה חידודין חידודין..זה לא כמעט 99 אחוזים של פגיעה? לא מגיע לי בגלל זה אסיאתי מיוחד עם עור בצבע זית?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s