פיטר פן – אחרית דבר

כשהתחלתי לתרגם את "פיטר פן" לעברית, הייתי בטוח שהספר לא יוכל לחדש לי הרבה. הגירסה המונפשת של וולט דיסני הצליחה להיצרב במוחי, ולהפוך ספר תלת מימדי לציור שטוח. וכך, בכל פעם שדמיינתי את פיטר פן ראיתי בעיני רוחי ילד לבוש ירוק, שופע כולו חיוכים שובבים וטוּב לב, ונוצה בכובעו. ילד המסרב לגדול, המזכיר למבוגרים שבינינו שאיבדו מזמן את קסם הילדוּת, מה באמת חשוב בחיים.
אך תוך כדי התרגום נוכחתי לדעת שבספר שכתב המחזאי הסקוטי ג'יימס מתיו בארי בתחילת המאה העשרים, פיטר פן כלל לא חובש את הכובע המחודד שהצמידו לו באותו סרט דיסני ישן, ובוודאי שבכובע שאינו חובש, לא תקועה נוצה. היה זה רק רמז לסדרת גילויים מסעירה.
כי גם על טוּב ליבו, ומה באמת ניתן ללמוד מפיטר פן על מה שחשוב בחיים, ניתן בהחלט להתווכח.
 
כוחה של היצירה, שנכתבה בתחילה כמחזה ואז עובדה בשנת 1911 לספר ילדים, היא במורכבותה, וכמו במקרים אחרים, משקפת משהו מחייו הפרטיים של המחבר. כשהיה בן שש, איבד בארי את אחיו הגדול דיוויד בתאונת החלקה על קרח, ומאז נזנח על ידי אמו שלא התאוששה ממותו של בנה.
וכך, ילד הנשאר לנצח באותו גיל, ואם הממלאת את תפקידה בצורה חלקית, חלחלו אל היצירה והעמיקו ואף האפילו את הבסיס עליו היא נשענת.
סופרים רבים לא יכולים להתאפק ביחסם לגבי הדמויות המובילות בספריהם, ובכך הם מזכירים את הפיה טינקר-בל, עליה נאמר בספר שהיא מסוגלת לחוש רק רגש אחד בכל פעם, מפאת קוטנה. כלומר – הסופר אוהב בדרך כלל בצורה קיצונית את גיבורו הטוב, המכונה פרוטגוניסט (גם אם הוא מערים עליו קשיים לאורך העלילה), ושונא בצורה קיצונית את האנטגוניסט, כלומר את אויבו של הגיבור.
בארי נוקט בגישה אחרת ושוויונית – הוא מלא בביקורת על כל גיבוריו, בלי יוצא מן הכלל. אפילו גברת דארלינג, הדמות המועדפת על המחבר כפי שהוא מתוודה בפני הקורא, זוכה ממנו לבוז לקראת סוף הספר משום שהיא עדיין אוהבת את ילדיה למרות שהתנהגו אליה באכזריות אנוכית כשהתעופפו ערב אחד מהחלון הפתוח בחדרם מבלי להביט לאחור.
ופיטר?
לא נוצה, ולא טוב לב ירקרק כפי שאיירו באולפני דיסני. הוא הגיבור האנוכי ביותר בו נתקלתי על גבי דף, ובארי לא טורח להסתיר זאת מהקורא וחושף זאת פעם אחר פעם, ואף נדמה לי שבהנאה גדולה.
אם תרצו לזכות בתשומת לבו של הילד המסרב לגדול, תיאלצו לספר לו אך ורק סיפורים על עצמו, כי אחרים פשוט לא יעניינו אותו במיוחד. היזהרו לא להירדם בסביבתו בשעת המעוף, כי אם תיפלו מטה, כלל לא בטוח שפיטר יטרח להצילכם, והדבר הבטוח ביותר בארץ לעולם-לא הוא שפיטר יזנח אתכם, ולא משנה עד כמה תצליחו להתקרב אליו. שאלו את טינקר-בל, אותה שכח מכיוון שיש כל כך הרבה פיות לדעתו ו-"בטח היא איננה כבר". שאלו את וונדי שהמתינה לו במשך שנים כדי שיבוא לקחתה לנקיון האביב.
גם וונדי המתבגרת מוצגת לעיתים קרובות בגיחוך עקב נסיונותיה הילדותיים לחקות אמא, והיא, ושני אחיה – ג'ון ומייקל, אנוכיים לדעתו של בארי כמעט כמו פיטר פן באמונתם שהוריהם, אותם הם כמעט ושוכחים במהלך שהותם בארץ לעולם-לא, יסלחו ויחכו, למרות הצער שעוללו להם.
קפטן הוק הוא אמנם רשע מכף רגל ועד קרס, אך הוא מנומס, וחסיד גדול של התנהגות לפי כללי הטעם הטוב. דווקא עבורו מוצא בארי נסיבות מקילות הקשורות לילדותו בבית ספר אנגלי קפדן. וכך, הטובים די רעים לפעמים, ואפילו ברע הכמעט מוחלט, ניתן למצוא מעט טוב. ממש כמו בחיים.
בארי היה אדם בלתי שגרתי, ולכן היה גם סופר כזה, ואנו הקוראים מרוויחים מכך. הוא מספר המודע למגבלות גיבוריו, ובעיקר מודע להימצאותנו מעבר לדף ומוכן להשקיע כל מאמץ עבורינו: "בואו נהרוג כעת שודד ים, כדי להדגים את שיטתו של הוק. סקיילייטס יתאים לכך." בארי משנה את הסיפור עבורינו, וגוזר את דינה של אחת מהדמויות, רק מכיוון שהיינו בסביבת אותו עמוד בספר והיה חשוב למחבר להמחיש לנו את אכזריותו הרבה של הוק.
 
כשהתחלתי לתרגם את "פיטר פן" לעברית, הייתי בטוח שהספר פונה בעיקר לקוראים מבוגרים במסווה של ספר ילדים, כדי להזכיר להם את אותן נפלאות ילדוּת – הקסם, החופש, והיכולת לעוף מבעד לחלון אל ארץ דמיונית מבלי להביט לאחור.
כשסיימתי, כבר אינני בטוח. אולי "פיטר פן" פונה בעצם לילדים, כדי לרמוז להם שהדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. אולי הדרך הבטוחה והטובה ביותר ליצור מבוגרים שאינם שוכחים את אותן נפלאות ילדוּת, קשורה לדבר הראוי ביותר שלדעתי ראוי ללמוד מ"פיטר פן":
לכולנו מגיעה ארץ לעולם-לא, מקום רחב ידיים שעשוי כולו מדמיון טהור, ועבור אנשים שונים, יהיו דמיונות שונים, וארצות לעולם-לא שונות. אבל כדאי לזכור, ילדים כמבוגרים, את אותו אושר שנמנע מפיטר להשיג מעתה ועד עולם, אותו אושר בו הוא צופה בסוף הספר, כשהוא נמצא מחוץ לחלון משפחת דארלינג ומביט פנימה בקנאה (אותה ינסה להסתיר כמובן).
זהו האושר שלא יוכל להכיר זה שמסרב לגדול, אותו אושר שוונדי זכתה בו, והוא זה שאיפשר לה להתגבר על פיטר פן מבלי לשכוח אותו – זהו האושר הצופן בחובו את קסם ההתבגרות, את חוכמת השנים, את מתינות הזמן ואת החום והאהבה שמציעים המשפחה והבית.
ארץ לעולם-לא היא מקום נהדר, מפלט כחול-ירוק מעולמינו הצבוע לעיתים קרובות בגווני חוּם-אפור, אבל היא אינה בית, ואף פעם לא תהיה. בסופו של דבר, תמיד נרצה לחזור ממנה אל המקום החם והמוגן בו אין חיות טרף או שודדי ים או תנינים מתקתקים, אל המקום בו המיטות מסודרות, אל המקום האוהב והמואר בו תמיד יחכו לנו. אל הבית.
לכן אני מקדיש את תרגום הספר הזה לביתי ולמשפחתי – מיטל אשתי ומייקי בתי – ארץ הלעולם-כן שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s