הלקחנים – אחרית דבר

ה"לקחנים" מאת מרי נורטון, יצא לאור בסדרת הרפתקה ובתרגומי.

אחרית דבר

בחצר בית הוריי ניצב עץ אבוקדו ענק. כשפגשתי אותו לראשונה, לפני כארבעים שנה, לא הרגשתי דחף מיידי לטפס עליו, אלא דווקא לשבת בצילו. תחת העץ נפרשו שרכים רבים והאדמה הכהה שביניהם היתה עבורי כר פורה לסיפורים שהמצאתי, בשלב זה עדיין לעצמי. הרגשתי שיצורים קטנטנים חייבים להימשך למקום שכזה ולקבוע בו את ביתם.

גם מרי נורטון הביטה מטה בילדותה. היא סבלה מקוצר ראייה ובמקום לעקוב אחר ציפורים במעופן, כמו אחיה – התמקדה בעולמם הזעיר של היצורים המאכלסים את פני האדמה והשלוליות. בדרך זו, תוך שימת לב לפרטי הפרטים, עלה הרעיון לכתיבת הספר במוחה. כשתרגמתי את הספר, חזרתי לא פעם אל מקומי תחת עץ האבוקדו, ותרגמתי את הסיפור עבור הילד שהייתי.

מרי נורטון נולדה בשנת 1903 באנגליה. "הלקחנים" לא היה ספרה הראשון – היא כתבה לפניו את "ידית המיטה המכושפת או: איך להפוך למכשפה בעשרה שיעורים", שעובד לקולנוע על ידי וולט דיסני תחת השם "המיטה המעופפת", ומומלץ מאוד אף הוא. בילדותה התגוררה נורטון בבית אחוזה מרווח בעיירה השקטה לייטון-בזארד, ששימשה אותה בעלילת "הלקחנים". הספר שנכתב בשנת 1952 זכה בפרסים, תורגם לשפות רבות ועובד לקולנוע ולטלוויזיה. נורטון אף כתבה לו ארבעה המשכים: "הלקחנים בשדות", "הלקחנים על המים", "הלקחנים באוויר" ו"נקמת הלקחנים".

בערך המתאים בוויקיפדיה, נטען כי הספר שייך לסוגת ה"פנטזיה הנמוכה" (Low fantasy), טענה משעשעת בהתחשב בקומתם הזעירה של גיבורי הספר. פנטזיה כזו, להבדיל מגבוהה, מתוארת כספרות המשלבת "אירועים לא הגיוניים המתרחשים בעולם ריאליסטי שבו לא אמורים להתרחש אירועים כאלו כלל."
האמנם? הרי זה מקור כוחם של ספרים – הטובים שבהם מתארים בשחור על גבי לבן אירועים שלא היו אמורים להתרחש, אבל הם מתרחשים, כנראה. בכל אופן, פנטזיה נמוכה או גבוהה – זו הספרות המועדפת עליי ובה המציאות, כפי שאנו מכירים אותה (או נכון יותר כפי שאנחנו חושבים שאנו מכירים אותה), מגלה לנו פעם אחר פעם ש-

• שימו לב: איננו יודעים הכל.
• הביטו היטב: העולם לא נמצא אך ורק בגובה עינינו.

וכמו שהאור אינו יכול להתקיים ללא החשכה, אולי גם העולם הריאליסטי לא מסוגל להסתובב על צירו ללא תנופת קסם המחוללת אירועים לא מוסברים ובלתי הגיוניים? המשפט הנדוש "המציאות עולה על כל דמיון" הוא ניסיון מגושם לדרג את שני הכוחות החשובים הפועלים על כל קורא, כמו גם על עולמנו. אסור להשוות, ואין לוותר על אחד משני אלו.

סוד הקסם של "הלקחנים" כפול לדעתי: הספר מציב בפנינו מראה המבהירה איך אנחנו, בני האדם, נראים מן הצד או בעצם, הרחק מלמטה. האיזון העדין שבין עולמם המיניאטורי של הלקחנים ובין עולמנו, והבורות ההדדית השוררת בינינו – זה לגבי עולמו של זה, מסמלים במידה רבה גם את היחס בין האנושות לחלל הגדול המקיף את כוכב הלכת שלנו.
בנוסף, מצליחה נורטון לספק הסבר לבעיה עתיקה, מורכבת וחסרת פתרון: להיכן מגיעים החפצים לאחר שאבדו? הרי כולנו תוהים לעיתים קרובות להיכן התפוגג העט שהיה מונח אך לפני רגע על השולחן? והאם לא קנינו גפרורים רק לפני שבוע? והגרב, לאן נעלם שוב הגרב השני?
ההסבר הלא הגיוני, לכאורה, שמספקת נורטון בספרה לכל אלו, הופך בהיעדר הסבר אחר לפשוט מאוד, משעשע ומרגיע – שום דבר לא "הולך לאיבוד", לכל דבר בעולמנו יש שימוש ומאחורי כל תעלומה מסתתרת סיבה הגיונית. הרי לדידם של הלקחנים – כל מטרת קיומנו היא לשרת אותם וכל החברה האנושית היא מזווה אינסופי העומד לרשותם. אריאטי משתוממת כאשר אחיה הצעיר של גברת מאי מזכיר פיות, מכיוון שלפי תפיסת עולמה – היא "האמיתית" ובני האדם (או "בני האדמה", כפי שהלקחנים מכנים אותנו), הם היצורים העל-טבעיים. ובמובן מסוים, כך גם נכתב הספר – הגיבורה היא אריאטי, ובני האדם מהווים רק תפאורה לתהליך התבגרותה.

הכוח הפנטסטי המצוי ב"הלקחנים" פועל גם עלינו – אנחנו מבחינים בנפלאות העולם הרוחש תחת רגלינו, אנחנו יכולים להחליט האם מדובר בסיפור דמיוני או אמתי (הספר מסתיים בשאלה זו ומותיר אותה פתוחה), וחלקנו, אולי בני המזל שבינינו – אף מתחילים להאמין בניסים הגיוניים.