תומי שלה

סיפור קצר שלי מתוך אסופת הסיפורים "היה יהיה".

תוֹמִי שלה

מאת יואב אבני

אלה הביטה בתומי שלה. מתוק כזה. הוא עסק בענייניו, נותר בשלו כמו שרק ילד יכול להיוותר. ישב על משטח הגומי שריצף את גינת השעשועים והתרכז במעשיו באותה אדיקות פלאית הנגישה רק לילדים בני שלוש, כשהמגלשה האדומה והמבריקה שמאחוריו מהווה רקע מושלם לתמונה המתבקשת.

אלה לגמה לגימה ארוכה מבקבוק הפנטה השלישי שלה מהבוקר – לא בריא, עדיף מים, סַפרו לה משהו שהיא לא יודעת, נראה אתכם – ומשכה את הטלפון מכיסה.

כשצילמה, לא קראה לבנה כדי לחלץ ולאלץ חיוך כפי שעשו שאר האימהות. תומי שלה היה מושלם כמות שהוא. את המכונית שלו הסיע הלוך ושוב תחת הצל שהטילה המגלשה, כשידו הקטנה אוחזת בדלתות ופיו מפיק רעשי מנוע מלאכיים.

יובל התקרב אל תומי, וג'יפ בידו. ליובל היה ג'יפ שחור – כמו של אבא שלו, כנראה, ולתומי שלה מכונית אדומה עם גג נפתח – כמו שאין, לא הייתה, ולא תהיה לאמא שלו. אלה יישרה את המשקפיים על אפה, ואספה מחדש תלתל סורר בסיכת הראש. שום דבר לא יעזור לשׂיער הזה. גם אם יפרוץ שד כתום מתוך הבקבוק הריק שבידה, היא תזדקק ליותר משלוש משאלות כדי להחליק את השׂיער ולהכניעו.

תומי הרים את ראשו הקט, יובל חייך וידו המושטת הציעה את הג'יפ, אך תומי דבק במכוניתו – זה הגֵן הזה, הרצסיבי, שירש ממנה, ידעה, והיא הריעה לו בליבה הגואה ולא אכפת לה שגם היא אחוזה בעיוורון ההורי, המציף הכול באהבה אינסופית וצוחק בפרצופו של העיקרון חסר הבסיס שטוען כי כל בני האדם נולדו שווים. מי אמר את זה? ג'ון לוק? מרטין לותר קינג? היו להם בכלל ילדים, לשני אלה? והוא ממש כמוה, תומי שלה – רק בקטן, רק ביפה, רק בחָלָק, רק בתמים, רק בלִפְנֵי, רק בעכשיו.

אלה כיסתה את כתפיה החשופות בשָל, ואבן החן הגדולה שעל טבעתה נתפסה בו. היא שחררה ונאנחה, ואת הטבעת תחבה לכיסה, כעונש. אישה עם תלתלים ושָל שמענישה טבעות ונאנחת בקול רם, לבדה על ספסל. והיא יושבת במרכזו, ואת בקבוק הפנטה ממקמת בעורמה כך שימנע מהורה אחר, באשר הוא אחר, להתיישב לצדה, ועוד מושכת באפה כמו בכל פסח, המבשר על צינון האביב הקבוע. מה נהיה ממנה? ומהעולם? גשר צר מאוד, אתם אומרים? ועוד שרים את זה באדיקות ובדבקות כאילו שזה דבר טוב? ואת חג החירות נדמה לכם שתחגגו מחר? שיבושם לכם.

אבל מה היא רוצה מעצמה, מכם או מהעולם? הכול כל כך בסדר – תראו אותו, את תומי שלה – הוא בריא ויפה, והגננת מתמוגגת ממנו, הוא חכם וסקרן, ואפילו ניצל מהתלתלים הבלתי אפשריים שלה בזכות התורם האלמוני, והוא אומר לה שהוא אוהב אותה בכל לילה, כשהיא שרה לו את הגרסה שלהם ל"גשר על פני מים סוערים", והוא שלה, שלה, שלה. אז למה הדמעה?

אלה חשקה שפתיים. מה, אתם באמת לא מבינים? כי זה זמני, זה למה. הכל זמני. כי אף אחד אינו חד-הורי באמת, ואת תומי שלה היא נאלצת לגדל עם עוד מישהו. לא התורם האלמוני. מישהו אחר, תוקפני ואלים ומזקין כליות ולב, ומלבין תלתלים וחורץ בבשר ורידים סגלגלים. היא מגדלת את תומי עם הזמן. לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, בטח אמרתם אז, בצבא? אז טעיתם – לא מניאק, משיח.

תומי זונח את המגלשה האדומה ומתרחק מעט כדי להסיע את המכונית שלו עד לצהובה, אבל היא יודעת שלא יעצור שם. אולי היום כן, אבל מה יהיה מחר, ומחרתיים?

סמוך למגלשה הצהובה נמצאות הנדנדות. הערב יורד, וגם היום מתנדנד והולך, ותנופתו פוחתת. יש פסח באויר והיא צריכה טישו. לצד הנדנדות עומדים ארבעה בנים. תראו אותם – אין בהם תָּם. אין בהם חכם. יש מצב לטיפש, היא חושבת, וגם לכזה שאינו יודע לשאול. ואם כבר ישאל משהו, זה בטח יהיה ה'איך?' הזה, שהחליף – לא ברור איך – את ה'מה?'. אלה מביטה בהם בעזרת זוּם המצלמה. הם גדולים, ושניים מהם גועים בצחוק רחב ומטופש, והשלישי שולח אגרוף לרביעי, וזה מקלל את השאר, וחוזר חלילה.

היא רוצה לרוץ אל תומי ולסכור את אוזניו הרכות בידיה החמות. מה הם עושים כאן, בגינת השעשועים? היא יודעת – הם תמרור אזהרה, הם בדיחתו של הזמן. כמה חמודה וזכּה מכוניתו של תומי שלה, לעומת הקורקינטים החשמליים שלהם עם מדבקות של מותגי סיגריות, ותמרות עשן וזומבים פעורי עיניים ודם. זה מייאש. היא מיואשת. הערב הזה התחיל מושלם, ומחר ערב חג, אבל בכל מקום מפזר הזמן תזכורות לעתיד הבלתי נמנע ולא פוסח על דבר.

אלה קמה ומנענעת ידיה, כדי להזרים את הדם לקצות אצבעותיה הארוכות והדקות. את הטבעת היא עונדת שוב – הלוואי שהייתה יכולה לומר לכם שזו ירושה מסבתא מסתורית ואצילית. שלושים ותשעה ש"ח, בנמל, אחרי התמקחות. היא מתקרבת למגלשה האדומה וקוראת בשמו: "תומי?"

הוא מזהה את קולה מיד, ייחודי ומוכר בסבך הקקפוני המופק על ידי הילדים הגדולים ממנו. היא מסמנת בראשה "נלך?" אבל הוא מתחנן לעוד קצת, ואיך אפשר לסרב לו? אי-אפשר, והיא מתרצה ומתיישבת שוב.

תומי שלה, פרפר חמוד שכזה, עם מכנסי הטרינינג האפורים והכיס הקטן בחולצה המפוספסת. רק שלא יתפתח לאחד מהגלמים המקללים שליד הנדנדות. הרי גם להם יש אמהות שאהבו רק אותם, והרי בני האדם לא נולדו שווים לא מאתמול, והרי גם אלה שיחקו ליד המגלשות לפני שגדלו כל כך, והתבהמו.

היא קמה שוב, חסרת מנוחה, מביטה בו ולבה מחסיר פעימה – לא מטאפורית, היא ממש מרגישה את גמגום המשאבה ואת הדם החסר, המהדהד. תומי שלה כורע על ברכיו עם המכונית, ולא הרחק ממנו, אחד מהגדולים אוחז בבטנו ומתקפל לאחר עוד אגרוף שספג מזה שמתכופף מרוב צחוק ומחליף חוויות מטופשות עם חברו העומד זקוף על הנדנדה. זה ממש כמו בפוסטר הזה, המראה את התפתחותנו מהקוף, רק הפוך. תומי שלה, וכל עתידו מונח לפניה. תומי שלה יזדקף כמותם, ויתקרר, ויתנכר. חג שמח! זו דרכו של הזמן.

אלה נאנחת שוב. יש פחות חמצן באוויר, כך היא מרגישה. השמים מאדימים כמגלשה.

הלוואי, היא חושבת. הלוואי שיופיע מישהו שיוכל לעצור את כל זה. אחת ולתמיד. הלוואי שיתיישב לצידה איזה מכונאי זמן שיוכל להקפיא את הרגע. שיוכל להבטיח שתמיד יהיו ככה, כמו עכשיו – היא ותומי שלה. על סף ערב חג תמידי, ושירים יפים ברדיו, לשם שינוי, ומדפים עמוסים בספרים המתפקעים מציורים גדולים וניקוד, והרוגע שנוסך עליהם ערוץ הופ בטלוויזיה. הלוואי שהזמן יתאדה או יסתלק מחייהם, יהגר ליבשת אחרת, לאזור זמן אחר. הלוואי שתומי שלה לא יצטרך ללכלך את כפות ידיו הקטנות בסחי השנים. שלא יזדקף לכדי גולם-קוף. שלא ילמד בעל כורחו לקלל, להכות, לתחמן, שלא יתרחק אל מעבר למגלשות הצבעוניות.

זה אפשרי, אתם שומעים? היא בטוחה בזה. הכל אפשרי. גם תומי שלה היה במשך שנים רק משאלת לב, והנה – הוא כאן, מולה. היא יכולה לזַמֵן כל דבר לעצמה. תמיד האמינה בזה, עד קצות תלתליה.

ריח ארוחת הערב עולה באפה. חביתה ומלפפון וגבינה מלוחה ותומי שלה, ישוב בכסאו הלבן, רחוץ ופשוט ומוגן. ואז יגיעו הרגעים האלה, כשהוא במיטתו ונשימותיו פורטת על גבי השלווה הממלאת חרש את הבית, והיא בסלון, עם ספר ורגליים פשוטות על הספה הנוחה. שלא ייגמר לעולם. הלוואי.

אלה מהדקת את אחיזת השל על כתפיה. קריר והיא מתעטשת. השרירים הקטנים סביב עיניה מתכווצים והיא פוקחת אותן למשמע: "לבריאות." מאין הגיע לפתע? מדוע התיישב? טישו הוא מגיש לה, לבן ורך ומבושם, והיא מודה לו, מבולבלת, אוספת את השל ומושכת באפה. הבקבוק הריק נותר ביניהם כנקודת גבול.

תאורת הגינה פועלת פתאום, ואור מלאכותי מנסה להתערבב במעט האור הטבעי שנותר, אך לשווא. היא מלכסנת מבט. הוא מוזר. לא נראה בכלל כמו מכונאי. אולי מתווך זמן או אפילו שמאי. יש לו ווסט, זקן מעוצב ומגפיים חומים, מבריקים ומחודדים שכאילו הגיעו מעולם אחר. מזמן אחר. היא חייבת לראות, לדעת, ולבה שהחסיר קודם פעימה, מפצה בסדרה מהירה של מהלומות פנימיות. היא לא מעזה להעלות בדעתה ש-, אבל היא כבר אמרה לכם, לא? הכל אפשר לזַמֵן.

עיניו כחולות, מבטו גִיצִים מעופפים – היא ממהרת לסובב את ראשה. יש לו חפתים, אלוהים אדירים – מי מתלבש ככה? ושעון זהב מסיבי. היא מנסה לראות האם השעון כולל פונקציות זרות, אולי מחוג עודף או ספרות לא מוכרות ותוך כדי כך מבינה שהאיש קורא את מחשבותיה! צפוף לה, והוא זז מעט ימינה!

עלה של פיקוס צונח על כתפה והיא קופצת במקומה ומנערת אותו ממנה, והאיש מצטחק לעצמו – היא חייבת להסתכל עכשיו – ומוציא משהו רבוע מכיס חולצתו: זו קופסת סיגריות עשוית מתכת – נחושת קָלָל! מפציץ מוחה – ועיטוריה לא ברורים. הוא אוחז בסיגריה, ואצבעותיו דקות וזריזות משלה, משלכם, משל כולם, בעצם, והוא נוקש על הקופסה וקצב הנקישות מסתנכרן עם פעימות לבה, ותומי שלה חוזר אל המגלשה האדומה, כאילו הרגיש שמשהו עומד לקרות להם, ומהיכן הופיע המצית? קצה הסיגריה נבלע בין שפתיו והמצית שקוף למחצה ויש בו גלגלי שיניים המסתובבים עם – לא, בעצם נגד – כיוון השעון, והוא מצטחק שוב והיא מבינה לפתע, אל תשאלו אותה כיצד, שברגע שתידלק הסיגריה או בשנייה שיישאף העשן לקרבו או יגיע לנחיריה – הרי אין לה באמת מושג איך כל זה אמור לעבוד – כל מה שביקשה יקרה, והזמן יעצור עבורם לעד.

תומי שלה מביט בה והיא נמסה. האם תוכל להעניק לו מתנה גדולה מזו? זמן ועוד זמן עד אינסוף ובחזרה, והיא איתו, מבזבזים יחד את ירושתו הבלתי מתכלה. החיפזון מהשטן, אתם אומרים? הלוואי שזה היה מסתכם בכך. הזמן כולו מהשטן.

תומי שלה, בְּתוּל תלאות. מתוק שכמותו. מגיע לו כל הזמן שבעולם. הוא לא יראה את פני ילדיו, היא מבינה, היא לא טיפשה. הוא יהיה מוגן תחת סככת וודאות. גורלו בן השלוש, יתקבע. הוא לא יבחר אף פעם את בגדיו לעצמו, לטוב ולרע, ולא ינהג במכונית פתוחה, ולא יתענג על עקצוץ פנטה קרה, ולא ייזכר בנוסטלגיה במגלשה האדומה. ולא ישיר מה נשתנה, כי שום דבר לא ישתנה ולא ימצא את האפיקומן, אף פעם, אף אפיקומן. זמן זה כסף? תחשבו שוב, הלוואי שזה היה מסתכם בכך. זמן הוא הכול – אי-אפשר אִתו וגם אי אפשר בלעדיו.

אלה קמה בבעתה, והשל נוגע בזרועו של האיש, ומסתבך, והבקבוק מאבד את שיווי משקלו ומתנודד, אבל כל מה שמשנה לה מסתכם בלהבה הכחלחלה, המתקרבת עד מאוד לסיגריה, והיא נזעקת אל עבר תומי שלה, הנושא מבט תמה, והיא אוספת אותו אליה, והמכונית האדומה נותרת על הקרקע, והיא מצמידה את ראשו אל צווארה ושמחה שעדיין הוא קל מספיק כדי שתוכל לשאת אותו כאילו היה איבר מגופה, והוא בוכה בגלל המכונית שנותרת מאחור, אבל אין זמן, אחר כך יבין, אחר כך יודה לה, ובלי להביט עוד בספסל היא רצה הביתה ולוחשת לו כל הדרך מילות הרגעה, ומספרת-לא מספרת כיצד נצלו שניהם מצרה גדולה.

הוא הביט בדמותה המתרחקת, החזיר את המצית לכיסו ומשך בכתפיו. כשנזכר בסיגריה, הרצין, והתפנה למשוך שאיפה ארוכה-ארוכה.

ובעוד שהעשן המסתלסל נעלם כמעט מיד בין צמרות העצים, כשאחז בבקבוק הריק ואיפר לתוכו, הסתחררו הפתותים השקופים למחצה ולרגע נדמה היה שלעולם לא יגיעו לתחתית.