מה? (דיוקן עצמי)

סיפור קצר (מאוד) שלי – דיוקן עצמי, שראה אור בהיה יהיה 2013, אסופת ספרות ספקולטיבית בעריכת אהוד מימון.

"אמא, אמא, תראי שם בחוץ, על המעקה!! זו יונה, נכון?"
"כן, נראה לי שכן."
"את חושבת שהיא אמיתית?"
"לא יודעת. אולי זו פרסומת חדשה למשהו, אז אל תתקרבו כל כך לחלון."
"את יכולה לתעד איתנו?"
"אראה אחר כך את מה שתעלו."
"בבקשה?"
"אני מצטערת חמודים, אבל אני חייבת לסיים עם הארגזים של סבא. זה האחרון."
לאחר שסרקה לעצמה את העותקים האלקטרוניים של הספרים שכתב וערמה בתיקייה נפרדת את חסרי ההקדשה, מצאה עוד מספר חפצים: דרכון ביומטרי עמוס טביעות אצבע, מפתח רשתית לחדר העבודה השומם, קוֹצֵב-מוח חדש שנותר באריזתו – הוא סירב להשתמש בו אפילו לקראת הסוף כי טען שהמכונה מחלידה את המטאפורות. וגם הטלפון הישן שלו, שנח בתחתית הארגז.
היא לא האמינה שתראה אותו שוב. אביה לא וויתר עליו גם כשהופיעו ממשקי המחשבה הראשונים.
היא מיקדה את מבטה במכשיר, אך לשווא. עבר זמן עד שנזכרה שצריך ללחוץ כדי להפעיל ודמעות הופיעו בעיניה. הילדים לא שמו לב – זו היתה יונה אמיתית והם היו מרותקים לחלון.
אצבעותיה הותירו טביעות אצבע מאובקות על מסך המכשיר המסורבל ולרגע היתה שוב בת שש.
כמה פשוט היה הכל אז: הוא נהג במכונית בעצמו – כולם נהגו פעם בעצמם – היא ישבה מאחור ומיד לאחר שחגרה את חגורת הבטיחות ביקשה את הטלפון כדי לשחק במשחק המגוחך ההוא שאהבה כל כך, עם הציפורים הכועסות. היא נזכרה כיצד חייך בלב מלא כשהיה מושיט לה את המכשיר והם נסעו בחלונות פתוחים ולאן שרק רצו, ודבר לא הפריעם.

 

(*) את הסיפור ניתן למצוא גם ב-"האורות שלך דולקים", מהדורה דיגיטלית של סיפוריי הקצרים הנמכרת באינדיבוק.

yoavbookt_fina_thumb

 

2 מחשבות על “מה? (דיוקן עצמי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s