מה? (גבעת ווטרשיפ, אחרית דבר)

הספר גבעת ווטרשיפ של ריצ'רד אדמס יצא לאור לפני ימים ספורים בתרגום מחודש שלי בסדרת הרפתקה של הוצאת אוקיינוס ומודן. הסדרה החכמה והיפה הזו, הופכת לדעתי למרגנית החדשה. וזו אחרית הדבר שלי המופיעה בסוף הספר:

במבט מן הצד, 'גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ' הוא ספר ארוך. אבל כשמתחילים לקרוא בו הוא מרתק כל כך, והקריאה חולפת מהר מדי. כנראה בגלל אורכו, פוצלה המהדורה שאני קראתי כילד, לשני חלקים נפרדים. אני זוכר ששאלתי את החלק הראשון בספרייה העירונית בכפר סבא, שאליה נהגתי לעלות לרגל מהמושב שבו התגוררתי, וכשהחזרתי אותו לשם – יומיים אחר כך – גיליתי לדאבוני שהחלק השני כבר הושאל לילד אחר, ולא יכולתי להצטרף מייד ללוּז ולארנבוניו במסעם המסוכן אל אֶפְרָפָא. אתם כמובן לא צריכים לחשוש – ההתחלה, האמצע והסוף מצויים כולם כאן.

מספר לא מבוטל של הוצאות ספרים דחו את כתב־היד שריצ'רד אָדַמְס הגיש להן ב-1972 וסירבו להוציאו לאור, משום שחששו שסגנונו יהיה בוגר ורציני מדי עבור ילדים צעירים, ושגדולים יותר לא ירצו לקרוא סיפור על ארנבונים. מוּסר ההשׂכּל בהקשר זה כפול: אף אחד לא חסין מטעויות ואסור להתייאש. במשך ארבעים השנים שחלפו מאז, הוכיחו מיליוני קוראים בגילים שונים ומשונים עד כמה בלתי מוצדק היה אותו חשש. קראתי את הספר כילד צעיר וגם כבוגר ולדעתי, כמו לדעת רבים, 'גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ' הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו – סגנונו הרציני וגיבוריו הארנבונים הם דווקא שתיים ממעלותיו. אדמס בורא עולם עשיר ומורכב הפרושׂ לרגליכם ממש. אמנם הסיכוי לאתֵר ארנבונים אמיתיים בגבעות הולך ופוחת עם השנים, אך כאן בין הדפים, הם נמצאים ואִתם הגבעות, השמש, הנחלים, הרוח, העשב והחורשות. קל להזדהות עם הכוח המניע את גיבורי הספר – שאיפתם להקים לעצמם בית שבו יוכלו לחיות את חייהם כראות עיניהם וכרצונם – בשלום ובשלווה. קשה להישאר אדישים לקשיים האדירים שמולם הם מתמודדים, ולסכנות הקיומיות וההרפתקאות מסַמרות השׂיער (וגם הפרווה) הרודפות אותם. טוב לדעת שבסופו של דבר, הם יוצאים נשׂכרים כיחידים וכקהילה.

בין אם אדמס התכוון שספרו יהיה משל פוליטי כדוגמת חוַות החיות של אוֹרוֶול, ובין אם התכוון רק לספר סיפור ראוי לבנותיו – כפי שטען במספר רַאיונות, שתי הארנביות שבהן נתקלים לוּז וארנבוניו מעוררות בנו אי נחת אנושית, משום שהן מזכירות לנו חבָרות אנושיות. בשתי הארנביות – זו של בְּכוֹר־אָבִיב וזו של הגנרל אֶשְׁבָּל – משלמים הארנבונים החיים בהן מחיר כבד. בארנבייה של בְּכוֹר־אָבִיב הם חיים חיי נוחוּת חסרי אויבים ומחסור, אך אלו חיים תפֵלים בחסוּת אדם ההורג בהם כרצונו. בארנבייה של אֶשְׁבָּל הארנבונים בטוחים ומוּסווים, אך משלמים בהיעדֵר חופש אישי וזכויות אזרח בסיסיות. עיקר כוחו של לוּז והאַהדה שהוא מעורר בקורא, נעוצים בבחירותיו. לוּז עושה את הדבר הנכון – אך לא הקַל – בכל שלב בחייו. מנהיגותו היְשירה, האמיצה והרְגישה עשויה להווֹת דוגמה לארנבונים ולבני אדם גם יחד, והארנבייה הנבנית סביבו מושתתת על עקרונות יציבים ומעוררי הַשראה של חופש ושוויון. אדמס בחר בארנבונים ולדעתי בחר היטב (ארנבון ולא ארנב. הארנב הוא קרוב משפחה של הארנבון, הוא גדול יותר ממנו ואינו מסוגל לשרוד בשֶבי כמו ארנבוני הכלוב, שאותם פוגש לוּז בחווה. השפן, כידוע, הוא מסיפור אחר לגמרי). גיבורי גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ הם ארנבוני בר, הנהנים ממידה בריאה של חשיבה עצמאית בתוך המסגרת החברתית שבה הם חיים, כמו גם מהַרמוניה מבורכת עם הטבע האנגלי העשיר המקיף אותם, ובהדרגה – מקיף גם אותנו, הקוראים. הגבעות, השמש, הנחלים, הרוח, העשב והחורשות המשובצים בספר, תוחֲמים ומרעננים את הקריאה. עבורי, הטבע האנגלי הוא שיקוּי ירוק־ אפרפר ממַכֵּר ובלתי מתכַּלה. גם לפני ששוטטתי באנגליה על פני הגבעות הרמות בעצמי, הרגשתי בזכות ספרים כמו גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ שאוכל לעצום עיניים ולמצוא בהן מקום בכל רגע שארצה. ארנבוניו של אדמס מסתמכים על חושיהם באופן מעורר קנאה שכבר אינו מוּכּר לנו, בני האדם – הרי רוּבֵּנו לא נוכל להריח רעם, או לדעת למצוא את דרכנו במהירות במקום לא מוּכּר רק על סמך תחושה טבעית. רובנו מתייחסים לשמש באדישות – הרי היא תזרח גם מחר, ואיננו מייחסים לה סגוּלות אלוהיות כפי שעשו בני האדם לפני מאות ואלפי שנים, או כפי שעושים עדיין הארנבונים הזוכרים את הבטחתו של פְרִית בעת בריאת העולם.
אך למרות השוני הגדול בין הארנבונים לבינינו, עם הקריאה מתחולל פלא – גם אנחנו מתחילים להרגיש מעט כמותם. אולי לא נוכל להריח רעם, ואולי לא נכיר את טעמו המתוק של העשב בשעת הסִילְפְלֵיי ברוח הערב, אבל לאחר זמן מה בחברת לוּז וארנבוניו גם אנחנו נחרדים בכל פעם שאחד מהם רוקעַ ברגלו לאות מצוקה, ומצליחים להרגיש עד כמה נעים לבלות לילה במחילה חמימה וטובה תחת האדמה, כשמַעֲלליו של עֵל־אַהְרֵיירָה מסוּפּרים בבִטחה, הרחק מאֶלף האויבים. אדמס מצליח לצֶקת תכונות אנושיות – טובות ורעות – בארנבוניו, אך גם לא חוסך ביקורת מהאופן שבו אנו מתנהגים. בעיני לוּז והאחרים, אנחנו – בני האדם – מהווים אחד מאלף העֵלִיל, כלומר אחד מאלף אויביהם. בני האדם הם אלה המשמידים את ארנביית הבית של לוּז וחֲמִישׁוֹן רק כדי להפוך אותה לאתַר בנייה, והם אלה הממַלכּדים את ארנבייתו של בְּכוֹר־אָבִיב.
"כל העֵלִיל האחרים עושים את מה שהם חייבים לעשות, וּפְרִית מניע אותם כמו שהוא מניע אותנו," מספֵּר אֶדֶר שהצליח להימלט מהארנבייה הישנה. "הם חיים על פני האדמה והם צריכים לאכול. אבל בני האדם לא ינוחו אף פעם עד שהם יזהמו את האדמה ויהרגו את החיות." ולוּז, המנסה לשכנע את הגנרל אֶשְׁבָּל שניתן לפתור את הסכסוך בין שתי הארנביות בדרך אחרת, אומר: "חיות לא מתנהגות כמו בני אדם. אם הן חייבות להילחם הן נלחמות, ואם הן חייבות להרוג הן הורגות. אבל הן לא יושבות ומתכננות איך ניתן לקלקל ליצורים אחרים את חייהם ולפגוע בהם." ואת המשפט האהוב עלי בספר בהֶקשר זה אומר אֶדֶר, המודה שאינו אוהב קווים ישרים, כי בני האדם עושים אותם. אף שאינם יודעים זאת, בזכות הדוּגית שבני האדם הותירו בנהר, מצליחים ארנבוניו של לוּז להימלט מארנביית אֶפְרָפָא, אך לאורך כל הספר איננו מובָנים לארנבונים והם רואים בנו אויב מוזר וזר, שיש להתרחק ממנו ומחֲפציו המַצחינים והמזיקים – הרובה, המכונית, הסיגריה ומסילת הרכבת.
זוהי אחת מתופעות הלוַואי שהספר מעורר בקורא, ולכל ספר טוב תהיינה תופעות לוואי – לאחר הקריאה אם תהיו בני מזל מספיק כדי להיתקל בארנבון בטבע, וגם אם תפגשו בארנבון מבוּיַת החי בכלוב, עֲשו הכול כדי לא להתנהג כאחד העֵלִיל ולהצדיק את המוניטין הגרוע שיש לנו, בני האדם, בעיני הארנבונים.

כתבתי בעבר שבעֵת התרגום "צריך ללמוד כיצד להפסיק להתבונן בטביעוֹת רגליו של המחבר שאחריו אתה הולך, ולהתחיל להסתכל סביב וליהנות מהנוף". במקרה זה, תרגום הספר כלל הליכה לצד טביעות רגליה המסוגננות של המתרגמת רנה ליטוין ז"ל, שתרגמה את הספר בעבר ולצערי נפטרה השנה.

התרגום כלל אתגרים לא פשוטים אך מהנים. שמות הארנבונים גררו התלבטות – אדמס בחר ברוב המקרים בשמות מעולם הצומח ואכן, הטבע כולו משַמש כאחד מגיבורי הספר. לכן החלטתי לתרגם את השמות ולא להשתמש בתַעתיק, כלומר: לוּז ולא הֵייזֶל, אֶשְׁבָּל ולא ווּנְדְוֹורְט, שֶׁן אֲרִי ולא דַנְדֶלְיוֹן, בְּכוֹר־אָבִיב ולא קַאוּסְלִיפּ וכו'. כאשר השמות אינם שמות צמחים בחרתי בכאלה שיהיו קרובים למשמעות המקורית, אך גם יתאימו לאופיו של הארנבון המדוּבּר. כך עם רֹאשׁ־גָדוֹל למשל (רם־ראש בתרגום הקודם), ועם חֲמִישׁוֹן. התייחסות מיוחדת הִצריכו סיפורי המיתולוגיה הארנבונית ושפת הארנבונים, המהווים אחד מעמודֵי התוֶוך של גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ. במקרים מסוימים, בחרתי להכניס גוָונים תנ"כיים לסיפורים השזוּרים בספר, ביניהם מוזכרים בריאת העולם והמבול. לגבי שפת הארנבונים, האות הֵא בהברה הפותחת במילים שונות (הְרֵייר, הְרוּדוּדוּ, הְרָאקָה וכו') עלולה להקשות על קוראי העברית, אך למרות זאת החלטתי להשאיר אותה במקומה, בעיקר מפני שניסיתי לשמֵר את אופי השפה שיצר אדמס. כשהתייחס אל שפת הארנבונים, אמר אדמס שהיא "רכה ותפוּחה" – והאות הא המקורית מתאימה, לדעתי, לכך. כמו כן, ניסיתי לשמור על ההגייה המקורית של המילים. כך למשל, המילה המתארת את אויבי הארנבונים מקבילה למקור – עֵלִיל (Elil).

תודה מיוחדת מגיעה לקִיהָאר השחף – עד כמה שנהניתי לייצֵב את שפת הארנבונים, נהניתי יותר לטלטֵל ולשבֵּש אותה בדיאלוגים שבהם השתתף.
'גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ' הוא הספר השני שאני מתרגם עבור סדרת הרפתקה, ושמחתי מאוד על הזכות וההזדמנות לתרגם דווקא את היצירה האהובה, הגדושה והמרגשת הזו, השזורה בתיאורי טבע ציוריים ובהומור עדין המופיע מדי פעם, אם להשתמש באחד מדימוייו של אדמס – כאור מאחורי ענן. זוהי יצירה עזה, המעבירה אלינו בשלמות את כוחם המעגלי של החיים – מתחילה כשעוֹנת הרקפות תמה, ומסתיימת כשהן שבות ללבלב. מייד לאחר תום הקריאה, כשהלב הולם ממפגשו של לוּז עם הארנבון בעל האוזניים הזוהרות בנוגַהּ כֶּסֶף עמום, אני ממליץ להקשיב לשירו של אַרט גַרפוּנקֶל "עיניים בורקות" (Bright Eyes) שנכתב במיוחד עבור פַּסקוֹל הסרט, ולקרוא את הפרק שוב. ושוב. "תמיד אמרתי שאני בטוח שאם יהיו לי ילדים, אוכל לכתוב משהו מקורי ובעל ערך עבורם." כך כותב אדמס בפֶתח הדבר שלו במלֹאת ארבעים שנה לצאת ספרו לאור. 'גבעת ווֹטֶרְשִׁיפּ' הוא אכן ספר מקורי ובעל ערך, והנה דוגמה נוספת לִלשון ההַמעטה החביבה כל כך על הבריטים.

בהמשך מציין אדמס שהוא מקדיש את הספר לבנותיו, להן סיפר את הסיפור בתחילה. אני מבין מדוע הוא עושה זאת, ורוצה להקדיש את התרגום שעליו עמלתי בשנה החולפת לבתי שלי – מייקי – שהחלה באותו זמן את דרכה בבית הספר היסודי ולמדה לקרוא.

5 מחשבות על “מה? (גבעת ווטרשיפ, אחרית דבר)

  1. כמה יפה ומעורר חשק, לעבור דרך המחילה הקרובה, היישר לחנות הספרים, ולהצטייד בתרגום החדש (גם כי לספר חדש, בניגוד לרעם, יש ריח מוחשי גם לבני האדם). וכל שנותר הוא רק לתמוך בבקשתך, יואב, ולא להצדיק את המוניטין הגרוע שלנו (ולא רק בעיניהם של ארנבונים). מזל טוב.

  2. עוד לא קראתי את הרשימה שלך וגם לא את הספר המתורגם. זמנם יגיע. אבל אני שמחה שאתה מרחיב את תחום העיסוק שלך גם לעבר תרגום. יש לנו חברה טובה בשם ענת זיידמן שתרגמה ספרים אחדים מהקלסיקות באנגלית מה שזכור לי כעת הוא "אבא ארך הרגליים". והרבה ספרים מפולנית – שפת האם שלה – לעברית. היא וודאי תהיה מעוניינת לקרוא את התרגום שלך.

  3. אשמח אם תתרגם גם את כלבי המגיפה של ריצארד אדמס לא יצא עד היום תרגום לספר זה בעברית ואשמח שתהיה המתרגם הראשון שלו

  4. יואב הי,
    מאוד נהניתי מקריאת ה"פוסט" הזה. אתה מזכיר בכך את הדברים החשובים בחיים, ואת הקשר החשוב לטבע, שבלעדיו אנחנו לא ממש בני אדם. שלא לדבר על הארנבונים… איזו בחירה גאונית של אדמס. העברתי את הפוסט בפייסבוק שלי וכתבתי בפרפרזה על אוסקר ווילד (ברנרד שאו?): ככל שני מכיר יותר אנשים, אני אוהב יותר ארנבונים…🙂
    תודה,
    וחג שמח,
    עמרי

  5. אדון אבני הנכבד,
    נהנתי לקרוא את הפוסט הזה למרות שאף פעם לא קראתי את הספר עצמו.
    בסופ"ש האחרון, שלמה ארצי הזכיר אותו בטורו השבועי במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות אז הסתקרנתי.
    אני מאחל לך עוד שנים רבות ופוריות של כתיבה ותרגום ספרים.
    עומר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s