מה? (תגדיר עורף, תגדיר מוכן)

בימים האחרונים שמתי לב שחזרתי מדי פעם לכסוס, אז החלטתי לכתוב. כשכותבים לא כוססים.
קיץ עכשיו, המדוזות נסחפו להציק למישהו אחר, הים חלק, השמש טובה, החיים קצרים וראש השנה באופק, אבל אנחנו, גיבורים טרגיים במשרה מלאה נאלצים לעסוק בלתקוף או לא לתקוף – זו השאלה, כשמנהיגינו לוחשים באוזנינו שלתקוף זה בעצם להיות.

עורף – קוים לדמותו

להיות ולא לתקוף.
למרות שאין בי שום חיבה לרפובליקה האיסלאמית הזו. גם אם אנחנו לא יכולים להיות גאים במנהיגינו, הרי שהאיראנים צריכים להתבייש בשלהם. ודרך אגב, אם כבר פותחים הכל – גם את הקולנוע הקטן-רגיש-עצמאי שלהם שאין בו טיפת HBO לרפואה, אינני מחבב.
ובכל זאת – לא לתקוף. למרות שאיראן רוצה פצצת אטום ליום הולדתה. בלית ברירה, כמו המרחק המיקרוסקופי בין אהבה לשנאה, כך מאזן אימה הוא לעיתים הדבר הקרוב ביותר לאי-לוחמה. לא תמיד ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זה רק פתגם.

התעייפתי ממנהיגים, מכל הקונספט הזה של הנהגה – אני מסתפק בששי מוועד הבית וברון מראשות העירייה. נמאס מפרסומות למכשירי חשמל במסווה של תוכניות בישול, מיחסי ציבור במסווה של עזרה לזולת, מפחד במסווה של אמת, מאי-ודאות במסווה של מודיעין, מאינטרסים צרים במסווה של בחירה חופשית, מפרוטקציה במסווה של גורל. הכל קשור.
גשם בעיתו, מזגן גם ובאביב פרחים – יותר מזה אנחנו לא צריכים. בטח לא פוליטיקאים שיעשו הכל כדי להגיע לקלוז'ר במערכת היחסים המעוותת הזו עם האקסית האיסלאמית שהתהפכה עלינו ולתקוף עכשיו – כי לדעתם, עדיף טילים על העורף מפצצת אטום על העץ.
מנהיגים, היו שלום ותודה על האטימות במסווה של כובד הראש. בימים האחרונים אני חוטף הבזקים של מניות הנמכרות באישון ליל ומקורבי בורקס ורוגעלך במקלטי VIP מרווחים.
זהו כנראה המחיר שמשלמים על כוח העל של הראייה המערכתית. מרוב ראייה מערכתית ממעוף הסילון, בין הסיגר המעשן למכה הקלה תחת פסנתר הכנף, אתה עלול לאבד את היכולת לראות את פניהם של אלו שישלמו את מחיר האגו וההחלטה הנמהרת. חמש מאות פנים פלוס-מינוס, זה הליין בווינר ההנהגה.

רגע לפני שהשר היוצא להגנת העורף טס לטיול הגדול שלו במזרח, הוא הספיק להצהיר ש-"העורף במדינת ישראל מוכן כפי שלא היה מעולם."
יכול להיות. לך תדע במסווה של לך תבנה מדינה. פוליטיקאים. כל משפט כמו ציור של אֶשֶר.
אני גר בתל אביב יותר מחמש עשרה שנים. בלי ממ"ד ובלי מקלט בבניין. שכונה טובה. שקטה. יש אינטרקום. יש חנייה משותפת. אפילו עשינו השנה מעלית. רוח באה מהים והולכת אצל נחל הירקון. עצים מרשרשים. יש אבטיח בקיץ ותפוזים בחורף, וגם ארטיקים לילדים. אבל המקלט הציבורי הקרוב נעול תמידית. אולי הוא מוצף מים. אולי לשם עפים הג'וקים כשהאגם קפוא. אולי תלויים בו מעילי פרווה שיובילו אותנו אל נרניה. או מעילי רס"ר שיובילו אל הקרייה. במדינה כמו זו שלנו, מקלטים צריכים להיות כמו שירותים במקדולנד'ס – בעת צרה, כשאין לאן לרוץ, אתה חייב לדעת שהם יהיו שם. ואתה חייב להאמין שכשתיכנס, לא תתקל בדברים שיגרמו לך להעדיף לרוץ בחזרה החוצה – בכניסה צריכה להיות מדבקה נקייה עם תאריך ושם, המוסרת מתי המקום נבדק לאחרונה ועל ידי מי.
"העורף במדינת ישראל מוכן כפי שלא היה מעולם."  סבבה. אחלה. יהיה בסדר. עכשיו תגדיר "עורף". תגדיר "מוכן". תגדיר "מעולם".
עורף. איזה כינוי מעליב. זו חלק מהבעיה – כשאתה מכנה מיליוני אנשים "המעמד הבינוני", אתה מתחיל לחשוב שאפשר לעשוק אותם. כשאתה מכנה מיליוני אנשים "עורף", אתה חושב שאפשר להנחית עליהם כאפה. אנחנו לא עורף. אנחנו האיברים הפנימיים של המדינה הזו.

לא לתקוף.
בכל פעם ששומעים על אסון של הזנחה פושעת – תינוק אומלל שנשכח במכונית חונה – אומרים שאולי צריך רישיון כדי להיות הורה. אולי צריך רישיון דומה כדי להנהיג מדינה. אולי צריך להיות הורה לילדים קטנים. אולי צריך להיות בשלב שבו אתה עדיין בונה את חייך, ומקדש את השיגרה במקום לנסות להותיר בכל מחיר את חתימתך בבטון הרטוב של ההיסטוריה.
אני מקווה שהכל מוקלט שם ושיש תרגום לאנגלית של אמריקאים. זה הדבר היחיד שיכול על פוליטיקאים – ועדות חקירה. זה הקריפטונייט שלהם – מי אמר למי, מתי ולמה, לעזאזל.

2 מחשבות על “מה? (תגדיר עורף, תגדיר מוכן)

  1. גם על היטלר אמרו שהוא רק מאיים ושמלחמה זה נורא ושעדיף להסתדר איתו איכשהו

    צריך לחכות לאמריקאים, ואם הם לא יתקפו אז אנחנו צריכים לתקוף
    עם כל הצער שבדבר ועם כל האבידות שייגרמו לנו

    כי אחרת נהיה במצב בו בחרנו בחרפה וקיבלנו בכל זאת את המלחמה
    ואם תהיה לפנאטים האלה פצצת אטום אז אף אחד מאיתנו לא ייהנה יותר מאבטיח בקיץ ותפוזים בחורף וארטיקים לילדים

    • צ'ונג, אה? (-:
      אני חושב שההשוואה להיטלר שגויה. לא כל ערס איזורי שמאיים הוא היטלר. אפילו אם הוא מעשיר אורניום.
      גם אם תהיה לפנאטים האלה פצצת אטום, אני לא חושב שישתמשו בה. יהיה מאזן אימה, זה כן, אבל אני לא חושב שהאיראנים עד כדי כך בעלי נטיות התאבדותיות.
      מה שאתה מציע זה לבחור בהרג והרס ודאי עכשיו מול תיאוריה.
      ואין קשר לחרפה ואגו – אסור לנו ליפול למלכודת הזו, היא מובילה למלחמות. יש לנו שכנים דפוקים, זה בטוח, אבל אני מקווה שנצליח איכשהו להתעלות מעל הצער שבדבר ולהישאר כאן, שפויים וחיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s