מתי? (מחר לפני עשרים ושלוש שנים)

ב17.2.1988 התגייסתי. זה מחר, לפני עשרים ושלוש שנים. בזמן האחרון קורים דברים רבים כל כך מזמן כל כך.
אני לא זוכר איך הרגשתי בלילה שלפני ואת כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לצה"ל ולי כבר תיארתי פעם כאן. אני זוכר את התאריך, אני זוכר את המספר האישי שלי, אני זוכר שגם אז לא האמנתי שהכל עוד לפני.
לכבוד/בעקבות כל זה ועוד – הנה “כל צבעי הקשת”, סיפור ישן ומשופץ במעט מ”איזה מטומטמים האמריקאים”. הקצרים האלו היו סיפורי ביכורים ולא מן הנמנע שהבשלתי מאז אבל זכרון המחנק ההוא וחוסר הפיגמנטציה עדיין מלווים מדי פעם בפברואר. 

 

  

היום התחיל דווקא לא רע – בוקר של קפה, לא של תה ועוד יוצאים הביתה. כל הלילה ירד גשם שהמשיך גם בזמן ההשכמה, עד שהיה נדמה לי שהרעש הזה של מים וחצץ מלווה אותי מתחילת הטירונות. באוכל כבר נהיה שקט בחוץ ומבעד לחלונות הבזיקה השמש, בהירה כמו הלבן בעיניים של השמיים.
שתיתי קפה ועוד קפה, עד שנגמר הזמן – תמיד נגמר הזמן – עד שרצנו לאוהלים להכין את המסדר, קצת מאוכזבים מהעובדה שבדיקת הנשקים לא תיערך באוהלים המוצלים אלא בחוץ – מול הסַמָּל והשמש הצבאית.
ואז ראיתי אותה. מעל חדר האוכל, מעל בית הכנסת, מעל מגורי הסגל – מעל כל סנור בעצם.
מרוב תדהמה עצרתי במקום ומישהו נתקל בי, ועוד אחד נתקל בו, וככה יצא שכמעט כל המחלקה נעצרה בגללי. זה היה די מצחיק, אבל אף אחד לא הבין ולי לא היה אכפת – הקשת שאבה ממני את כל תשומת הלב – כל כך גדולה, מבריקה ועוטפת ו-. אף פעם לא ראיתי משהו שיתקרב לזה.
"בוא'נה, תראו, אני לא מאמין – קשת צבעונית!" קראתי בהתרגשות ועבר זמן עד שהבנתי שאף אחד לא מתפעל באמת והרוב גיחכו. כל כך הופתעתי, הקשת הכילה צבעים שלא ראיתי מעולם, רצועות-רצועות של גוונים מתפקעים וכולם המשיכו להתקדם כדי לנקות את הנשקים המלוכלכים שלהם.
כמעט נחנקתי מהעלבון. חשבתי שאולי בגלל שאני גיליתי אותה אז השאר מתעקשים להתעלם, אולי אם יפתח שסחב את המאג כל המסע כומתה או אלון שגם אחיו הגדול היה בצנחנים ונהרג בלבנון או עידו שגר במושב של המ"מ היו מוצאים אותה ראשונים, הכל היה נראה אחרת. מרוב כעס צעקתי לעבר העורפים של אלה מהמחלקה שעברו אותי: "הי! תסתכלו למעלה! קשת צבעונית, מפגרים! זה דבר שבטח לא נראה יותר אף פעם!" חלק פרצו בצחוק ואלון אמר: "מפגר בעצמך, איך אתה חושב שקשת נראית בדרך כלל?"
התחלתי לחשוב שמישהו ארגן את כל זה. אולי מוטי או ניר. הרגשתי שהאישונים שלי נרטבים ומתרחבים וצרחתי: "שחורה-לבנה! איך אתה חושב שהיא נראית בדרך כלל?!"
עכשיו באמת לעגו לי, אבל אלון לא העז לענות בגלל הציון שהוצאתי בבר-אור. הסתכלתי עוד פעם כדי לראות אם טעיתי, אבל לא – היא היתה שם, כולה צבעים.
לא הזכרתי את זה יותר. לא באותו בוקר ולא במשך כל הטירונות. כשאני חושב על זה, הפכתי לקצת שתקן מאז. במסדרים הפסקתי להרים את הראש והקפדתי להסתכל למטה, על נעלי הצנחנים האפורות והמצוחצחות שלי.

3 מחשבות על “מתי? (מחר לפני עשרים ושלוש שנים)

  1. אוי
    עכשיו אני בכלל מתבאסת שאין להשיג יותר עותקים…
    קשת באה בין הגשם לשמש, ממש כמו בין בכי לחיוך
    יום שנה שמח🙂

  2. אחשלי נולד בשבעה-עשר בפברואר.
    אני זוכרת שכשקראתי את הסיפור ב"איזה מטומטמים", קיבלתי (עוד) התקף של חרדת-צבא. דווקא מכיוון שאני יודעת להבחין בין סוגי החיילים לפי הכומתות והנעליים שלהם… בלי לשרת בצבא, כמובן.
    בפברואר השנה, לעומת זאת, ראיתי קשת יפהפיה בשמים, אבל אף אחד ממי שהראיתי לו לא התרגש. ככה שאולי זה לא ייחודי לטירונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s