מקום? (פעמון בית הספר לעיוורים)

דרך ארוכה לנצח / קורט וונגוט

מאנגלית: יואב אבני

הם גדלו דלת ליד דלת, בשולי עיר, לצד שדות, חורשות ובוסתנים. במרחק סביר ממגדל פעמון יפהפה השייך לבית הספר לעיוורים. כעת היו בני עשרים, ולא התראו במשך כמעט שנה. תמיד הייתה נוחות חמימה ומשעשעת ביניהם, אבל שום אזכור לאהבה.

קראו לו ניוט. קראו לה קתרין. בשעת אחר צהריים מוקדמת, ניוט דפק על דלתה של קתרין. היא פתחה את הדלת. בידה היה מגזין עבה ומבהיק שקראה. המגזין הוקדש כולו לכלות. "ניוט!" אמרה. היא הופתעה לראותו.

"נוכל לצאת להליכה?" שאל. הוא היה ביישן, אפילו איתה. את ביישנותו הסווה על ידי דיבור מפוזר, כאילו כל מה שבאמת עניין אותו נמצא הרחק משם, כאילו היה סוכן חשאי שהתפנה רק לרגע ממשימה במקום מרוחק, יפה ומסוכן. ניוט דיבר כך תמיד, גם במקרים בהם היה מעורב נואשות.

"הליכה?" שאלה קתרין.

"רגל אחת קדימה ואז השנייה." הסביר ניוט, "בין העלים, מעל לגשרים –"

"לא היה לי מושג שאתה בעיר."

"הרגע הגעתי."

"אני רואה שאתה עדיין בצבא."

"עוד שבעה חודשים." אמר. הוא היה טוראי בחיל התותחנים. מדיו היו מקומטים. נעליו מאובקות. הוא לא היה מגולח. הוא הושיט את ידו אל המגזין. "בואי נראה את הדבר היפה הזה." אמר.

היא נתנה לו את המגזין. "אני מתחתנת, ניוט." אמרה.

"אני יודע." אמר, "בואי נלך."

"אני נורא עסוקה, ניוט." אמרה, "החתונה בשבוע הבא."

"אם נצא להליכה, תחזרי עם סומק בלחיים. תהיי כלה ורדרדה." הוא דפדף במגזין, "כלה ורדרדה כמו זו. כמו זו. כמו זו." אמר, והראה לה כלות ורדרדות.

קתרין הסמיקה כשחשבה על כלות ורדרדות.

"זו תהיה המתנה שלי להנרי סטיוארט צ'ייסאנס." אמר ניוט, "אקח אותך להליכה, ואחזיר לו כלה ורדרדה."

"אתה יודע איך קוראים לו?" שאלה.

"אמא שלי כתבה לי." אמר. "מפיטסבורג?"

"כן." ענתה, "אתה תחבב אותו."

"אולי." אמר.

"תוכ- תוכל לבוא לחתונה, ניוט?" שאלה.

"אני בספק." אמר.

"החופשה שלך לא ארוכה מספיק?"

"חופשה?" שאל ניוט, הוא עיין במודעה כפולת עמודים לסכו"ם. "אני לא בחופשה." אמר.

"הו?"

"אני מה שהם קוראים – עריק."

"אוי, ניוט! אתה לא!" קראה.

"ברור שכן." אמר, מביט עדיין במגזין.

"למה, ניוט?"

"הייתי חייב לדעת באיזה סכו"ם תבחרי." ענה. הוא הקריא את שמות הדגמים מהמגזין. "ניצת הכסף? אברש קסום?" שאל, "שושן צחור?" הוא הביט בה, מחייך, "אני מתכנן להביא לך ולבעלך כף." הודיע.

"ניוט. ניוט, תגיד באמת," אמרה.

"אני רוצה לצאת להליכה." הוא אמר.

היא פכרה את ידיה בייאוש. "אוי, ניוט – אתה סתם אומר. אתה לא עריק."

ניוט חיקה ברוך סירנת משטרה וזקף את גבות עיניו.

"מאיפ – מאיפה?"

"פורט בראג." ענה.

"צפון קרוליינה?" שאלה.

"בדיוק." אמר, "ליד פייטוויל – איפה שסקראלט אוהרה למדה."

"איך הגעת לכאן, ניוט?" שאלה.

הוא הרים את אגודלו, כמו טרמפיסט. "לקח יומיים." אמר.

"אמא שלך יודעת?" שאלה.

"לא באתי בשביל לראות את אמא שלי." אמר לה.

"אז את מי באת לראות?"

"אותך." ענה.

"למה אותי?" שאלה.

"כי אני אוהב אותך." אמר. "עכשיו אפשר לצאת להליכה?" שאל. "רגל אחת קדימה ואז השנייה. בין העלים, מעל לגשרים –"

כעת הלכו בחורשה, ולרגליהם רצפת עלים חומים.

קתרין היתה כעוסה ועצבנית וקרובה לדמעות. "ניוט." היא אמרה, "זה פשוט טירוף."

"למה?" שאל ניוט.

"איזה עיתוי מטורף לומר לי שאתה אוהב אותי." ענתה, "אף פעם לא דיברת כך בעבר." היא עצרה.

"בואי נמשיך."

"לא." אמרה, "עד כאן. לא הייתי צריכה ללכת איתך מלכתחילה."

"אבל הלכת." אמר.

"בשביל להרחיק אותך מהבית." אמרה, "אם מישהו היה נכנס ושומע אותך מדבר אליי ככה – שבוע לפני החתונה –"

"מה הם היו חושבים?"

"שאתה מטורף." ענתה.

"למה?" שאל.

קתרין לקחה נשימה עמוקה והחלה לנאום. "קודם כל אני רוצה שתדע שהדבר המטורף הזה שעשית מאוד מחמיא לי." אמרה, "אני לא מאמינה שאתה באמת עריק, אבל אולי אתה כן. אני לא מאמינה שאתה באמת אוהב אותי, אבל אולי אתה כן. אבל -"

"אני כן." אמר ניוט.

"טוב, אז זה מאוד מחמיא לי." אמרה קתרין. "ואני מחבבת אותך מאוד כידיד, ניוט, מחבבת ממש ומאוד. אבל זה פשוט מאוחר מדי." היא התרחקה צעד אחד לאחור. "אף פעם אפילו לא נישקת אותי." היא אמרה, והגנה על עצמה בעזרת ידיה. "אני לא אומרת שאתה צריך לעשות את זה עכשיו. אני פשוט אומרת שכל זה כל כך בלתי צפוי. איך לי שמץ של מושג איך להגיב לכל זה."

"בואי נמשיך עוד קצת." אמר, "פשוט תהני."

הם חזרו ללכת.

"איך ציפית שאגיב?" שאלה.

"איך יכולתי לדעת למה לצפות?" ענה, "אף פעם לא עשיתי משהו כזה בעבר."

"חשבת שאני פשוט אעוף לזרועותיך?" שאלה.

"אולי." ענה.

"אני מצטערת לאכזב אותך." אמרה.

"אני לא מאוכזב." אמר, "לא בניתי על זה. זה נחמד גם ככה – רק ללכת."

קתרין עצרה שוב. "מה יקרה עכשיו? אתה יודע?"

"לא."

"נלחץ ידיים." היא אמרה, "נלחץ ידיים וניפרד כידידים." אמרה, "זה מה שיקרה עכשיו."

ניוט הנהן. "בסדר." אמר, "היזכרי בי מדי פעם. תזכרי כמה שאהבתי אותך."

בעל כורחה, קתרין פרצה בבכי. היא הפנתה גב לניוט, ובהתה בשדרת העצים האינסופית בחורשה.

"מה זה אומר?" שאל ניוט.

"זעם!" אמרה קתרין. היא קפצה את אגרופיה. "לא היתה לך שום זכות –"

"הייתי חייב לגלות." אמר.

"אם הייתי אוהבת אותך," אמרה, "הייתי אומרת לך כבר מזמן."

"היית?" שאל.

"כן." אמרה והסתובבה אליו, מביטה בו בפנים אדומות. "היית יודע." אמרה.

"איך?"

"היית רואה." אמרה. "נשים לא כל כך יודעות להסתיר את זה."

ניוט הביט מקרוב בפניה של קתרין. לתדהמתה, הבינה שמה שאמרה היה נכון, שאישה לא יכולה להסתיר אהבה.

כעת, ניוט ראה אהבה.

הוא עשה מה שהיה עליו לעשות. הוא נשק לה.

"אתה נוראי!" אמרה כששיחרר אותה.

"באמת?" שאל ניוט.

"לא היית צריך לעשות את זה." אמרה.

"זה לא היה לך נעים?" שאל.

"למה בדיוק ציפית," אמרה, "תשוקה פראית ובלתי נשלטת?"

"אמרתי לך כבר," אמר, "אני אף פעם לא יודע למה לצפות."

"אנחנו אומרים שלום." אמרה קתרין.

הוא זעף לרגע. "בסדר." אמר.

כעת הגיע עוד נאום. "אני לא מצטערת שהתנשקנו." אמרה, "זה היה מתוק. היינו צריכים להתנשק, היינו כל כך קרובים. אני תמיד אזכור אותך, ניוט, ובהצלחה."

"גם לך." הוא אמר.

"שלושים יום." הוא אמר.

"מה?" שאלה.

"שלושים יום במחבוש." ענה, "ככה תעלה לי נשיקה אחת."

"א- אני מצטערת," אמרה, "אבל לא ביקשתי שתערוק."

"אני יודע." אמר.

"זו לא גבורה גדולה לעשות מעשה טיפשי כל כך." אמרה.

"בטח נחמד להיות גיבור." אמר ניוט, "הנרי סטיוארט צ'ייסאנס גיבור?"

"הוא יוכל להיות, אם תהיה לו הזדמנות." אמרה קתרין. היא שמה לב שהם חזרו ללכת. הפרידה נשכחה.

"את באמת אוהבת אותו?" שאל.

"בוודאי שאני אוהבת אותו!" אמרה בחימה, "לא הייתי מתחתנת איתו אם לא הייתי אוהבת אותו!"

"מה כל כך טוב בו?" שאל ניוט.

"באמת!" קראה, ועצרה שוב. "יש לך מושג כמה שאתה מעליב? הרבה, הרבה, הרבה דברים טובים בהנרי! כן," אמרה, "והרבה, הרבה, הרבה דברים רעים מן הסתם, אבל זה לא עניינך. אני אוהבת את הנרי, ואני לא צריכה לסנגר עליו!"

"מצטער." אמר ניוט.

"באמת!" אמרה קתרין.

ניוט נשק לה שוב. הוא נשק לה שוב מכיוון שרצתה בזה.

כעת היו בבוסתן גדול.

"איך התרחקנו כל כך מהבית, ניוט?" שאלה קתרין.

"רגל אחת קדימה ואז השנייה. בין העלים, מעל לגשרים –" אמר ניוט.

"הרבה צעדים." אמרה.

פעמונים צלצלו בקרבתם, במגדל בית הספר לעיוורים.

"בית ספר לעיוורים." אמר ניוט.

"בית ספר לעיוורים." אמרה קתרין. היא נדה בראשה בפליאה. "אני חייבת לחזור עכשיו." אמרה.

"תגידי שלום." אמר ניוט.

"בכל פעם שאני אומרת," אמרה קתרין, "אני מקבלת נשיקה."

ניוט התיישב על הדשא הקצוץ תחת עץ התפוח. "שבי." אמר.

"לא." אמרה.

"לא אגע בך." אמר.

"לא מאמינה לך." אמרה.

היא התיישבה תחת עץ אחר, שישה מטרים ממנו. היא עצמה עיניים.

"תחלמי על הנרי סטיוארט צ'ייסאנס," אמר.

"מה?" שאלה.

"תחלמי על בעלך הנפלא לעתיד," אמר.

"בסדר. אני אחלום." אמרה. היא עצמה את עיניה בכל הכוח, עד שבעלה לעתיד הבליח במוחה.

ניוט פיהק.

הדבורים זמזמו בין העצים. וקתרין כמעט ונרדמה. כשפקחה עיניה ראתה שניוט נרדם באמת. הוא נחר חרישית.

קתרין נתנה לו לישון במשך שעה, ובזמן שישן אהבה אותו בכל ליבה.

צללי עץ התפוח התארכו למזרח. פעמוני מגדל בית הספר לעיוורים צלצלו שוב.

"צ'יק-א-די-די-די" צייץ הירגזי.

אי שם במרחק מנוע מכונית הרעיש והשתתק, הרעיש והשתתק ואז שבק לגמרי. קתרין התרחקה מהעץ שלה, וכרעה לצד ניוט.

"ניוט?" אמרה.

"הממ?" הוא פקח את עיניו.

"מאוחר." אמרה.

"הי קתרין."

"הי ניוט."

"אני אוהב אותך." אמר.

"אני יודעת."

"מאוחר מדי." אמר.

"מאוחר מדי." אמרה.

הוא נעמד, ונמתח תוך אנקה. "הליכה נחמדה מאוד."

"גם אני חושבת ככה."

"ניפרד כאן?"

"לאן תלך?"

"אתפוס טרמפ לעיר, ואסגיר את עצמי." אמר.

"בהצלחה." אמרה.

"גם לך." אמר. "קתרין, תינשאי לי?"

"לא." ענתה.

הוא חייך. הביט בה מאוד לרגע, ואז פנה והלך במהירות.

קתרין צפתה בו הולך וקטן בין הצללים הארוכים והעצים, וידעה שאם יעצור ויסתובב אליה, אם יקרא בשמה, היא תרוץ אליו. לא תהיה לה כל ברירה.

ניוט עצר. הוא הסתובב. הוא קרא. "קתרין," הוא קרא.

היא רצה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו, ולא יכלה לדבר.

16 מחשבות על “מקום? (פעמון בית הספר לעיוורים)

  1. חבל שלי לא תמיד יש פעמון שיעיר אותי מרגעים של עיוורון מוחלט…

    מקסים ותודה על התרגום (גם אם ייעדת אותו לעצמך בלבד, אני שמחה על השיתוף)

    (וברוח העידן החדש – האם הארוס הנבגד שלה יתבע אותה על עוגמת נפש?….)

    שנה טובה!!

      • תודה ענקית, אהבתי את שניהם (הראשון היה מחווה לא מודעת לתפקיד הקודם שלי כמטפלת, ברגעים שהייתי תופסת את עצמי מביטה בילדים ותוהה מה הם יזכרו מכל זה – אם בכלל)

  2. הי יואב,
    תודה, סיפור קצר ונהדר,
    כלומר, נשארתי עם חיוך על הפנים
    ועם רצון לצאת להליכה.

    (נזכרתי בדסטין הופמן ובבת של גב' רובינסון בסוף "הבוגר" של מייק ניקולס. מקווה שלניוט ולקתרין
    נותר בסוף המאבק בצבא ובמשפחה, גם על מה לדבר)

    • הי שועי. התודות לקורט (בפתיח של ברוכים הבאים אל בית הקוף וונגוט עונה על השאלה שלך (התשובה היא כן)). ובהזדמנות זו – שנה טובה.

  3. לא הרבה, אבל קורה, שאני נתקלת בסיטואציות כאלו בספרים, סרטים, דיאלוגים משונים, ואני ממש רואה את עצמי חיה באיזשהו "פעם". צ'יזיות במידה הנכונה וחפה מציניות במקומות הנכונים. תודה!

  4. אהבתי את התרגום, וקראתי את הסיפור בסקרנות. (לא הכרתי אותו קודם) 

    רציתי להעיר שבנקודה אחת, הרגשתי ששפת המקור פתאום צצה מתחת לפני השטח. כשקאתרין אומרת לניוט שהוא לא עריק, כתבת את המשפט "אתה לא", לדעתי בעברית היא הייתה אומרת "לא נכון!"

    אבל זו רק דעתי – הענייה.

  5. תודה 🙂

    פשוט מקסים.

    עשרים שנה לא קראתי את וונגוט ועכשיו גיליתי כמה התגעגעתי.

  6. איזה יופי, אני כלכך אוהבת את קורט וונגוט, באמת אחד האהובים עלי. האמת שקראתי אותו רק באנגלית, אבל מה זה משנה , זה סיפור כיפי, אנושי והכי כיף, עם סוף טוב!
    שנה טובה ונעים להכיר.

  7. תודה על הקטע הזה. מקווה שיהיו לך הרבה רגעים יפים בנסיעה שלך.אם משהו יכול ללכוד רגעי רומנטיקה אמריאקית זה אתה. פעם ראשונה שלי ברשת, שנה טובה, עירית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s