מתי? (מהיום שעזבתי את בית הספר פֶּנסי)

ג'יי.די.סלינג'ר מת ואני רק רוצה להגיד לו תודה.

התפסן בשדה השיפון היה קריאת חובה בתיכון. לפניו נאלצתי לקרוא את אבא גוריו המשמים (לכאורה, לדעתי, וכו'), ומון דייה, איזה הבדל! מאגניפיק! 

קראתי די הרבה ספרים עד אז ומאז אבל התפסן בשדה השיפון היה – אני לא אוהב את המילה הזו – מכונן. ספרים יכולים להיות לא רק מלהיבים ומעוררי דמיון אלא גם אמיתיים. מצחיקים. מורי דרך. בבת אחת התברר שאפשר להיות הולדן, אפילו כשהסוף ידוע מראש. גם שר הטבעות הותיר בי רושם עז באותה תקופה, ונכון – בכל דור ודור, חייב אדם לפעמים לראות את עצמו כאילו הוא יצא מהוביטון אל מורדור, אבל בתפסן בשדה השיפון היתה טמונה פצצת זמן נגד עולם המבוגרים וזו מעולם לא פורקה. לפחות לא אצלי.

התפסן בשדה השיפון היה הספר הבאמת מצחיק הראשון שקראתי (אני מתעלם לרגע מ-'שעשועי מתימטיקה' שקיבלתי – בלי פתק החלפה – ביומולדת נשכח). הספר הבאמת מצחיק השני שקראתי היה מילכוד 22 – פצצת זמן נגד הסדר העולמי. השלישי היה מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – פצצת זמן נגד היקום, והרביעי היה רדומים למחצה בפיג'מות של צפרדעים של רובינס – פצצת זמן בעד עצמי.

אז ג'יי.די.סלינג'ר מת – בן תשעים ואחת היה במותו – ואני רוצה לחלוק לו כבוד אחרון. אני חושב שאחד הדברים המכובדים שאפשר לעשות במקרה כזה הוא לטרוח ולהקליד חלק ממילותיו. לא לצלם. לפקסס. לסרוק או לצרוב. להקליד. להוליך את האצבעות בשביל אותו יצר. ולהנות מהנוף.

ג'יי.די.סלינג'ר מת ואני רק רוצה לצטט משהו מהעמוד הראשון של התפסן בשדה השיפון:

אני רוצה להתחיל לספר מהיום שעזבתי את בית הספר פֶּנסי. זהו בית ספר באגרסטאון, פנסילווניה. בטח שמעתם עליו, או ראיתם את המודעות, לפחות. מפרסמים אותו באיזה אלף עיתונים ותמיד מראים שוויצר אחד על סוס שקופץ גדר. אפשר לחשוב שכל מה שעושים שם בפנסי זה לשחק פולו כל הזמן. אני אף פעם לא ראיתי שם סוס, אפילו לא בסביבה.

מתחת לתמונה עם הפרצוף של הסוס תמיד כתוב: "מאז 1888 מעצבים אנו את דמותם של הנערים והופכים אותם לצעירים מזהירים, בהירי מחשבה." שיספרו לסבתא. לא מעצבים שם בפנסי יותר מאשר בכל בית ספר אחר. ואני לא הכרתי שם אף אחד מזהיר ובהיר מחשבה וכל זה. אולי היו שניים כאלה. לכל היותר. והם בטח כבר באו ככה לפנסי.

 ואולי בעצם עוד אחד על ג'ייני גאלאגר:

"אתה שיחקת איתה מה כל הזמן?"

"דאמקה."

"דאמקה, בחייך!"

"כן. היא לא היתה מזיזה אף אחת מהמלכות שלה. כשהיא היתה משיגה מלכה, היא לא היתה מזיזה אותה. היא היתה פשוט משאירה אותה בשורה האחרונה. היא היתה מסדרת את כולן בשורה האחרונה, ואחר כך לא היתה משתמשת בהן בכלל. היא סתם אהבה לראות את כולן בשורה האחרונה."

סטרדלטר לא אמר כלום. דברים כאלה לא מעניינים את רוב האנשים.

6 מחשבות על “מתי? (מהיום שעזבתי את בית הספר פֶּנסי)

  1. טוב, עכשיו אני מרגישה נורא להאריך בתגובה שלי (אבל אני תיכף אתגבר על זה…) , מישהו פעם חשב שאני מספיק אחראית לגנן על 12 פעוטות במקביל במשך שנה שלמה, אז לצוות שלי כתבתי בהנחיות עיקריות לעבודה עם ילדים – "וכל מה שאני צריך לעשות זה לתפוס מישהו אם הוא הולך לעוף מהצוק, זאת אומרת אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ…" מה רע בלהיות רק תפסן כזה?…

  2. חיוך גדול.

    ולא היה לי ספק שקראת את אדאמס ! (מיד בשורות הראשונות של 3 דברים…)
    מסתבר שאלו שהיו מכוננים עבורך היו הדברים הנכונים, אם הם אלו שהובילו לעשייה הנוכחית שלך.

    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s