|
היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק, |
עמיר לב נזכר באמא שלו בזמן עבר, ואני בבת שלי בזמן עתיד. או יותר נכון – הווה שלי, עבר שלה.
עבורי זה אחר צהריים טרי וחד. עבורה, אולי, הוא כבר זיכרון ילדות מעומעם – תמונה שלה באלבום דיגיטלי מיושן כילדה קטנטנה ומתרוצצת בשחור-לבן (בסדר, באדום-כתום, אבל בעתיד זה ייראה כמו שחור-לבן. אולי בעתיד יהיו הרבה יותר צבעים?)
כחול וירוק
אדום (ועוד איזה אדום) וכתום
והסגול-ירוק-בורדו שאני מחזיקה ביד עכשיו
שזה בלי קשר באמת…
לא נורא
יפה התמונה
תמימה של שקט
ומחר היא תגיד לך על היום
"אבא, זוכר שפעם הלכנו יחד .."
אנשים מחפשים את סודות הזמן והמרחב בננו-טכנולוגיה, במקום בננו-אנשים
כל 'אתמול' הוא פעם.
כל 'מחר' הוא עתיד בלתי נראה לעין.
יש רק 'עכשיו' עבור ילדים.
עד שהעולם של המבוגרים מלמד אותם לדחות דברים.
או לדחות סיפוקים
(מטבע לשון מבעס רצח)
(לדחות משהו זה לבטל אותו, כשאתה ילד)
עשר שנים אחרי, הילד נשלח לפסיכולוג כדי לנסות ללמוד לחיות את הרגע.
וואוו, איזה אבסורד.
אתה ממש ממש רואה אותה. גם אם היא לא תזכור את זה, זה משנה אותה כבר עכשיו.
תודה עידית, קיקה, רוני.