מה? (איוקיין בתפזורת)

כנראה שהסרט הזה, Into the wild השאיר בי משהו בלתי ניתן לאיתור.

"מה שאינך מריח," אומר וסטלי הטוב לויזיני הנוכל בנסיכה הקסומה, "נקרא אַיוֹקֵיין. הוא חסר ריח, חסר טעם, מתמוסס מיידית בכל נוזל, והוא אחד מהרעלים הקטלניים הידועים לאדם." (ולנסיך הפוץ האמפרדינק דרושה רק הסנפה קלה מהחומר כדי לקבוע: "איוקיין. אני מוכן להמר על כך בחיי!").

וכשנתקלתי בתמונה הזו (גם בדברים דו-מימדיים קל להיתקל), משהו בלתי ניתן לאיתור עלה מיד. אולי איוקיין, אבל אני לא אהמר על כך בחיי.

אדי וודר, סולנה של פרל ג'אם, שר את פסקול הסרט. זה השיר האהוב עליי משם, השיר על החברה. לא גירלפרינד, אלא סוסייטי. לא חבֵרה בצירה, אלא חבְרה בשווא. סימן פיסוק מבהיל ה-שווא הזה. והתמונות בקליפ לקוחות מהסרט. והסרט מבוסס על סיפור אמיתי. והמון סיפורים אמיתיים – שאלו כל האמפרדינק – טבולים לצערי באיוקיין.

לא רחוק משם, גם באלסקה, עושה ג'ואל פליישמן, גיבור חשיפה לצפון הבלתי נשכחת דרך הפוכה. לדעתו לפחות. אחרי חמש שנים בשירות המדינה בעיר הספר סיסלי (לא סֵפר בצירה, סְפר בשווא), דוקטור פליישמן נחוש לחזור למנהטן, שם רופאים מרוויחים 6 ספרות ומשחקים 18 גומות. אלסקה היא ישימון מדכא וניו יורק היא החברה, סוסייטי, סוסייטי!

ובתום מסע ארץ עוצי בן שלושה ימים בשלג, קרוב קרוב למגי אוק'ונל אהובתו (היא קוראת לו פליישמן, הוא קורא לה אוק'ונל. לא אהבתי את זה אף פעם), הוא רואה פתאום את ניו יורק – עיר הברקת. שם מעבר לסבך, לפני האופק. והיא לא באה איתו, מרי. היא לא יכולה, היא לא רוצה, היא לא. היא. "פליישמן," היא אומרת וסבך של דמעות בשתי עיניה, "הכל. כל מה שאף פעם לא אמרתי."

"גם אני." עונה פליישמן.

חבל שלא אמרה. חבל שלא באה. אם היתה באה, לא היתה עושה את הסרט הרע ההוא על מטפסי ההרים עם סטאלון.

ג'ואל פונה אל ניו יורק, מגי אל סיסלי ושניהם מותירים אחריהם משהו בלתי ניתן לאיתור. חסר ריח, חסר טעם, ומתמוסס מיידית בכל נוזל.

8 מחשבות על “מה? (איוקיין בתפזורת)

  1. העשור ואחד שמעטים יחסית ראו. הוא פשוט מהפנט כמעט מכל בחינה, והעובדה שמדובר בסיפור אמיתי רק מעצימה את התחושה הזו.

  2. מסכים. ודברים דומים יש לי לומר על חשיפה לצפון. הגדולה של הסדרה הזו היא שנדמה בכל רגע שלא מדובר במשהו המבוסס על סיפור אמיתי, אלא משהו המבוסס על איך שהאמיתי היה יכול/צריך להיות.

  3. קשה לאהוב את הסרט הזה.
    כלומר קל. כל כך קל.
    אבל תחושה של אי-נוחות מורגשת אצלי בכל פעם שצופה בו על הספה בסלון, כשהארנק מונח על השולחן, כשחשבון שכר הלימוד זרוק על הריצפה. כשאמא ואבא דואגים כי אתה מתכנן לחצות את הקו הצפוני של תל אביב.

    לפעמים אני אומרת לעצמי, את לא רואה את זה יותר עד שאת עושה את זה.
    טיפשי. אבל ככה זה מרגיש.

  4. קיקה – נכון לגבי הקשה והקל. וקשה להאמין שבמקור, היה מישהו שעשה את זה בלי ששון פן יביים אותו. בלי מצלמה. בלי ביקורות טובות. אני רואה את זה למרות שאני לא אעשה את זה. אני לא אעשה את זה אבל אני מבין את זה. אה, וכן להקשיב לדאגות של אבא ואמא(!). לרוב הורים הן צורות חיים אינטיליגנטיות בהרבה ממה שמקובל לחשוב.
    איריס – תודה, ותהני.
    ורוני, בשמחה, אחרי החגים (-:

  5. מספרים
    וגומות נזכרתי, נזכרתי שחלמתי שמישהו שואל אותי מה עשיתי איפה שהייתי ואני עונה בלי למצמץ פעמיים , אולי בטח פעם אחת מצמצתי

    ששיחקתי גולף
    אין לי מושג איך משחקים גולף ובחלום אמרתי למישהו , בידיעה שאני משקרת ששיחקתי גולף…

    ואני מתעסקת באמת בזמן האחרון כל הזמן אני חושבת
    אם יש בסרט הזה אמת, תגיד לי ואין סיכוי שאלך לראות אותו
    רק תגיד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s