מי? (סבתא שרה)

סבתא שלי נפטרה, שזו מילה קצת מכובסת למתה. היא הייתה בת 93.

כשהייתי צעיר יותר – בן ארבע עשרה או חמש עשרה, לא האמנתי במיוחד בקיומו של המוות. פעם בצבא היינו אומרים עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן וגם בזה לא האמנתי. למה מנייאק? ומה רע בלעצור את הזמן? חשוב רק העיתוי.

קצת לפני גיל ארבעים המוות כבר השאיר כמה פעמים כרטיס ביקור. כבר זוכרים את שמו האמצעי. קצת לפני גיל ארבעים אני כבר קצת מאמין בקיומו.
חוויה די דומה היתה לי בשנים האחרונות עם סוכני ביטוח. כן – היום אני די מאמין שיש כאלו ושזה באמת מה שהם עושים (ריסק או הוני? מה?!). לא חשוב עכשיו.

לא ראיתי אותה מספיק, לא ביקרתי אותה מספיק, לא דיברתי איתה מספיק. זו לא בכייה לדורות, זה תיאור מצב. ולכתוב פוסט אחרי, זו חוכמה מאוד מאוד קטנה. אני יודע. היא קראה לי קירידו, שזה חמודי. אני אוהב להיות 51% בולגרי. זו עדה כל כך פשוטה – כמעט בלי חיקויים של אחרים ושום מבוכות חוץ מכמה סמטאות ללא מוצא ביפו. ובורמוליקוס, שזה משהו שאוכלים בפסח. לא חשוב עכשיו.

היא נהגה להצביע בבחירות למרץ, סבתא שלי. משהו שקשור בויקטור שם-טוב. לא חשוב עכשיו.
מה שכן חשוב זה שקשה לראות הורים יתומים, ואני מרגיש שזזנו צעד אחד שמאלה והתקרבנו קצת יותר לבור.
והתמונה הזו של אדם – כל אדם – עטוף בתכריכים ובסדין שחור כאילו אף פעם לא נזקק לאויר.

6 מחשבות על “מי? (סבתא שרה)

  1. איי, כואב.
    זו אולי גם חוכמה קטנה להגיד "משתתפת בצערך"… מרגיש קצת מכובס כי זה משפט כל כך משומש.
    ובכל זאת.
    מרגיש לי מאד מוכר.
    הגעגוע לסבתא. הלא-ביקרתי-מספיק
    הבורמליקוס (וכל שאר המאכלים הנפלאים עם טעם של סבתא, והמילים בלאדינו)
    והתמונה הזו של התכריכים שמה שבתכום נראה תמיד קטן הרבה יותר ממה שאמור להיות גוף של מישהו, במיוחד מישהו אהוב.
    גם אני הייתי קירידה מיה.
    אוי, כמה אני רוצה לשמוע שוב את המילים האלה.

  2. זה נראה לי כייף אדיר.
    גם המבטא הנפלא, גם המאכלים המופלאים, גם תכונות האופי האופייניות כל כך לעדה המקסימה הזו והכל ארוז ומחובר לסבתא…

    עצוב להפרד. זה תמיד נראה מוקדם מדי. ותמיד נראה שלא הספקת להגיד או להפגש או לגעת מספיק. מצד שני משמח ביותר שזכתה להאריך עד ל93.

    ואני, אני בהחלט מתגעגעת לויקטור שם טוב. איש יקר. (היה אגב, השר היחיד שהתפטר ממשלת גולדה בעקבות דו"ח ועדת אגרנט שזיכה את הדרג המדיני)

  3. אצל סבתא שלי זה היה איז'יקו
    (או מורדוגוז, כשהשתוללנו)

    משהו בבולגרים משאיר אותם מושרשים בעקשנות אל תוך החיים עד מעל גיל 90

    צודקת אסתי,
    זה תמיד מוקדם מדי

    כשאני מזכירה אותה בשבתות, אני מרגישה שזה טוב לה. למרות שאם האמינה באלוהים, זה היה האלוהים שמוזכר בדרמאטיות בטלנובלות

    זה שאנחנו ממשיכים לחיות אחרי מראה הקרוב בתכריכים אומר לי שתוכנתנו להיות משוגעים מספיק כדי להמשיך להיות נורמלים

  4. 1. קודם כל זה מבורך שהיתה לך סבתא עד גיל כזה ונדיר
    2. אבל איך החבאת עד היום את הבולגריות שלך?
    אני נשוי לאחת כזאת

  5. תמי, אסתי, קיקה, ענת, עמיחי – תודה רבה.

    קיקה – המשפט על העקשנות הבולגרית מרגיע איכשהו, אני מקווה פתאום שהוא נכון גם לבולגרים מעורבים.

    עמיחי – לא החבאתי את הבולגריות, הייתי בטוח שהיא ברורה מסגנון המשחק שלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s