מה? (זה לא פוסט על גרינוואי)

את הסרטים של פיטר גרינאווי כדאי לראות, אם בכלל – בלילה, אבל עדיף לילה ללא גשם. וגם כדאי לבדוק שאין עורב על אדן החלון. גם ככה זו סכנת נפשות.

              פנים, לילה. גרינאווי

אין אֵימה בסרטים שלו, לא צרופה בכל אופן, צריך (רק) לדעת – אתה הרי אחד (את הסרטים של גרינאווי כדאי לראות, אם בכלל, לבד) והוא במאי. גרינאווי הוא דיוויד לינץ' אנגלי, שגם מקפיד לנסוע מהר ונגד התנועה.

          להמחשה בלבד

הוא ביקר בארץ לפני כמה שנים, ושמעתי אותו בסינמטק, מדבר בהתרגשות על העתיד, על היום שבו הקולנוע לא יהיה מה שהיה פעם. שבו לא יהיה לו ברור כיצד יסתיים כל סרט שהוא רואה.

קל להגיד על הסרטים שלו (ואני כותב על אלו שאני אוהב), שהם קשים לצפייה. אבל זה קל מדי, אין כאן/שם אקסצנטריות לשמה, זו מתקפה על-חושית שמוביל גרינאווי – אדמירל וגיבור בריטניה: משחקי מילים ומשחקי שתיקות, צבעי שמן וצילום גואַש, אמבטיות, ספרות, שבלולים ופירות, אהבה, עוד אהבה, מוות, עוד מוות. וגר חשמל עם מים. בעברו היה צייר וסטודנט לאנטומיה. יותר מזה?

                      השכלה כללית

לפני כמה לילות, גשם ועורבים, פרץ מהטלוויזיה "הטבח, הגנב, אשתו, ואהובהּ". העלילה טמונה בשם, אבל הסרט לא. למרות שיש בו הרס, ייאוש, רשע וסוף לא כשר (מה מתחרז עם קניבליזם?), יש גם יופי ותמונות ממנו נתלות בך אחר כך פנימה.

                      

קראתי ביקורות המזהות בסרט שבּוּים ב-1989, סאטירה חריפה על משטרה של מרגרט תאצ'ר. טוב. כל דבר יכול להיות סאטירה חריפה על משטרה של תאצ'ר. גם השוטר שעצר אותי השבוע על היעדרה של חגורת בטיחות. עשרים שנה אחר כך – כשתאצ'ר נשכחה, כשתאצ'ר סובלת בעצמה ממחלת השיכחה, הסרט כבר לא נראה כל כך סאטירי והחריפות נותרה רק בקצות אצבעותיו של הטבח, ובעיניה של ג'ורג'ינה (הלן מירן), אשתו של הגנב. 

ובכל פעם שהם (לא הגנב, ולא הטבח) פותחים במסעם האמיץ אל השירותים המפוארים של המסעדה, ועוברים מהאדום-לב של המסדרון, ללבן-נפש של החדר -. אוּף. הנה קטע מהסרט עם כמה טיפות לחן. כל המילים האלה, אולי רק בשביל להשמיע.

וצריך להתאמץ כדי לשמוע. כדאי להצמיד את הראש, לחבק את המחשב אם אין ברירה ולהקשיב, עד שאפשר לנשום לפי הקצב. לא בדיוק קצב. בסוף הבנתי. זה הד. מייקל ניימן, המלחין הקבוע של גרינאווי, הצליח להלחין הד.

      <a href="http://www.exego.net/admin/

ובאמת עוד לא אמרתי כלום על הפס-קול. כי זה לא בדיוק פסקול (כמו שזה, הפרקטל –   לא בדיוק פס).

הקטע המוכר ביותר של ניימן לקוח דווקא מסרט של מישהו אחר -"הפסנתר", ונקרא

The heart asks the pleasure first  (כמו גרינאווי, גם ניימן נוהג לקרוא לדברים בשמם).

    

אבל זה רק הכי מוכּר, לא הכי ______. 

ודווקא הליווי המוזיקלי שניסיתי להשמיע קודם, זה שניימן העניק (זו המילה) להם – לא לטבח ולא לגנב – חסר בדיסק של הסרט. גוגל בריבוע, גוגל בשלישית, ואני מגלה שהיצירה הנעלמה נכללה במקור ב-"טובעים במספרים" – הסרט הקודם של גרינאווי והשני שלו שאני אוהב. 

הנה, זה נקרא Fish Beach – וזה אמור להתחיל מיד כשלוחצים (ואם לא משם, אז מכאן). להקשיב.

אפשר לעצור כאן, אולי צריך, אבל רציתי להשמיע גם משהו מ-טובעים במספרים/Drowning by numbers, שם, המים תופסים את מקום האוכל, וקורים שני דברים רוחביים ומוזרים – לאורך הסרט שתולים כל המספרים (לגרינאווי חשבון פתוח איתם, בייחוד עם 92, המספר האטומי של האורניום) – מאחד ועד מאה:

                                  למשל 2

                               או 53

                                 ו-100

וחוץ ממתימטיקה וטביעות, פזורים בסרט גם משחקים פרועים ומסובכי חוקים. האהוב עליי הוא "כבשים וגאויות" – תשע כבשים מסודרות על החוף בשלוש שורות, ונדרשות להרעיש בספלי תה הקשורים למוטות עם בוא הגאות. הימורים נלקחים לגבי השורה, הטור או האלכסון שיורעש ראשון. שופט ממונה להכריע בין תגובות מקריות לבין אזעקת גאות אמיתית. רועי צאן פסולים מלשמש כשופטים (זה לא אני, זה גרינאווי).

         משהו כזה

וגם כאן כתב ניימן את הלחן המדוייק. הנה, Sheep 'N' Tides:

 

                                                    מוזה וחוף

6 מחשבות על “מה? (זה לא פוסט על גרינוואי)

  1. ואני שמתה על גרינווי נהנית לקרוא ולהזכר בסרטים האהובים עלי. אגב, מה לגבי "נכתב בעור"?
    וגם את חוזה השרטט הזנחת קצת…

  2. נשמרתי מסקירה מקיפה.

    את "כתוב בעור" לא אהבתי (גם לא את "שמונה וחצי נשים"). ואת "חוזה השרטט" עדיין לא ראיתי.
    "כרס של ארכיטקט" היה מהנה, גם בגלל השם הגאוני, אני מודה.

  3. ראיתי רק את חוזה השרטט ואת טובעים במספרים
    ושניהם נחרטו היטב
    במידת מה דומני כי גרינווי הוא צאצאו החוקי של כלב אנדלוסי של בונואל ודאלי
    אלא שמבחינה אסתטית לקח את זה עוד הרחק יותר משם
    בכל אופן, תודה על הפוסט המחכים

  4. שגרינווי עשה מסרטים שהסיפור מוביל אותם לסרטים שהויז'ואל והאפקטים (המדהימים ביותר) מובילים אותם.
    נכתב בעור היה עונג לכל ארטדיירקטור ומעצב גרפי באשר הוא. התרומה הקולנועית שלו קטנה יותר מהתרומה לעולם העיצוב.

    ואני מסכימה עם שועי, באמת יש תחושה שגרינווי הוא צאצא רחוק אבל בהחלט חוקי של הכלב האנדלוסי.

  5. ולא נפלתי. ובכלל, אני לא מאמינה למה שהוא אמר בגלריה, שסופו של הקולנוע קרוב. בסופו של דבר, הסיפורים הגדולים ששורדים לאורך זמן הם כאלה שיש להם התחלה, אמצע וסוף, עם קו עלילה ברור, כמו בנוסחה, כמו שמלמדים בבתי ספר לקולנוע.

    כל היתר זה קישוט. יפה יותר או פחות על זה אפשר להתווכח, אבל עדיין בגדר קישוט.

  6. שועי, אסתי – אני לא בטוח שלכלב אנדלוסי יכול בכלל להיות צאצא חוקי.
    ולא הייתי יכול להנות מהסרטים של גרינאווי אם הוא היה מתמסר לגמרי לסוריאליזם (בטח יש לו כמה סרטי סטודנטים כאלו).
    אסתי, את צודקת לגבי כתוב בעור, וזה בדיוק מה שהפריע לי בסרט.
    ימימה, אני מסכים, אבל כתוב בעור הוא הקצנה של הסרטים שלו. שווה לראות אחרים. למרות שגם האחרון – המזוודות של טולסה לופר – פרוייקט של שלושה סרטים בני ארבע שעות כל אחד (כבר מעיק), סובל לדעתי מאובדן סיפור. ראיתי רק קצת והפסקתי.

    נדמה לי שגרינאווי מתכוון לומר שהקולנוע חייב ללמוד מהטלוויזיה לחדש את שפתו, לפצל את המסך, לגרום לכמה דברים להתרחש בו זמנית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s