1977
נובמבר, אני חושב. כבר לא ברחוב אחדות העבודה בגבעתיים. לא בית ספר בורוכוב. אני גר במושב. אני חדש. איזו חצר – יש מחסן גדול, שני עצי גויאבה, עץ אבוקדו ענקי, שתי סככות עם מיליון גרוטאות. אם היינו אמריקאים – כמה טנדרים היה אפשר לקבור כאן. ויש שדה שעדיין מלא בסרפדים אבל בקרוב יארח פרחי שעווה לייצוא. כשיורד גשם, יש מקומות מהורהרים בחצר שלא מספיקים לחלחל והופכים לשלוליות. לרוב העצים מסביב קוראים סיסם הודי ויש להם פירות תרמיל מאורכים ודקים שנושרים ברוח אל השלוליות והופכים מיד לסירות. בגבעתיים לא היו סירות.
סיסם הודי (באנגלית Dalbergia sissoo) הוא עץ ממשפחת הפרפרניים. הוא עץ ירוק-עד היכול להגיע לגובה של כ-20 מטר ולרוחב של 12 מטר. הוא עץ אוהב חום. הנוף של העץ אוורירי וסגלגל. (וויקיפדיה)
[שש עשרה שנים מאוחר יותר]
1993
אפריל, אבל זו סינגפור והמונסון מתחיל – זה כמו חורף בלי תרגום, בלי הכתוביות. יש המון גשם. סופות ברקים שלא מהעולם הזה. באמת לא מהעולם הזה והאנשים נראים כמו שודדי ים. אני ישן במקום מוזר, עם ארוחת בוקר קשוחה: כל אחד מקבל שתי פרוסות חלה עבות, ביצה קשה, וגישה חופשית לדלי החמאה. יש תה, אין קפה. זה מקום שמדרבן אותי להיות כל היום וחלק ניכר מהלילה בחוץ.
בכל צהריים אני הולך לאכול באותה המסעדה. בכל צהריים אותו שיר של פליטווד מק. גם היום, כשאני שומע אותו אני מיד רעב לאורז באגוזי קשיו ונתחי דג. ואני לבד. בעצם יש לי את הווקמן שלי – פסגת הטכנולוגיה. לבד, לראשונה במזרח – ידעתי שזה יקרה וזה לא נורא. אף אחד (גם אני) לא יודע מה זה סלולרי או מייל, אם רוצים לכתוב כותבים על נייר, קונים בול, הולכים לדואר. התשובה תגיע – אם בכלל, רק בעוד חודש. זה לא אומר שאי אפשר למצוא אותי. בעוד שבוע אהיה בתאילנד. צריך (פשוט) לכתוב לג'נרל פוסט אופיס בבנגקוק. ואולי זה פער השעות בין שני מקומות – מתי כותבים, ומתי מגיעה התשובה. ובינתיים בסינגפור השיר הזה – הנה הוא למטה (אני רוצה להדגיש שאני מתנגד נחרצות לבגדים ולתסרוקות משנות השבעים) – השיר הזה מחזיק אותי.
[שש עשרה שנים מאוחר יותר]
2008 אבל בעצם כבר דֵי 2009
עכשיו. יורד גשם. לא תכננתי לכתוב הבוקר – רק לערוך או להיערך – אבל יורד גשם.
[שש עשרה שנים מאוחר יותר]
2025
יואב אבני / בלוג 
יפה נורא
16 years ago …
I was a messed up teen and at some point I ripped off half of my private, messed up diary and sent it to the far east. Thanks for never holding that against me …
And thanks for the trip down memory lane(the song, not the monsoon)
אני ביליתי שלושה חודשים בסינגפור (עבודה) לפני עשור ואני זוכר לטובה בייחוד את האי סנטוזה עם כל פסלי הדרקונים וגם את המסעדות.
ירון – רק אחרי כמה ימים בסנטוזה הבנתי שכל האי מלאכותי, ושבערב הקולות שעולים מהיער בוקעים מרמקולים קטנים שיודעים לחקות ציקדות וצרצרים.
לילך – תודה.
דנה – גם תודה.
הייקו לקוד הפעלה:
העתיקו את
הקוד
AWRC
שיגור.
היפנים מתהפכים I/O, I/O.