מי? (לונדון, קירשנבאום, ואני)

אתמול, הדרך לאולפן של ערוץ 10 פקוקה. מישהו פיזר חפצים חשודים לאורך יגאל אלון כאילו היו פנסים סיניים – אבל אני רגוע.

לונדון וקירשנבאום רוצים לדבר איתי על שריטה אחת, אבל בעצם הם (הם, ותחקירניהם, ותחקירני-תחקירניהם) מפספסים את השריטה העיקרית – אני תמיד יוצא מוקדם מספיק כדי להגיע בזמן.

תמיד. בחיי.

ברדיו מגלגלצים את "שום דבר לא יפגע בי" של יורם חזן וכנסיית השכל וכולם במכוניות שרים מסביבי "אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים". כולם, כמו מחזמר (בעדה-בעדה-בעדה ברודווי). בדרך השלום גם אני נכנע ומצטרף בפזמון:

מצטער, בחיי
מצטער, בחיי
מצטער, בחיי.

אני מגיע בזמן. נלקח למאפרת. מקבל מים. הולך לשירותים. מדבר עם האייטמים האחרים.

למה אני שם בכלל? הנה ארבע אפשרויות – הזמינו אותי לדבר על:

א. מטאפורות לחפצים חשודים.
ב. אמת או חובה?
ג. המטאפיזיקה של האושר.
ד. פוביית כפתורים.

 

התשובה היא ד. כתבתי על זה פעם כאן.

זה לא אני, זה חברי לפאנל – פרופ' אורן קפלן, הפסיכולוג הקליני.

עשרה לשמונה. נדמה שאין מה להפסיד באולפן הזה בעשרה לשמונה. שוחחנו על החולצה שאני לבשתי ועל זו של קירשנבאום, הזכרנו את יואל שילדמן המכופתר מ-"שלושה דברים לאי בודד", והחלטנו, ביחד עם הקליני, שכרגע אין הכרח לאשפז.

צולם מסלולרי. מצטער, בחיי.

ירון שיתף פעולה, עבר מ-"מר אבני" ל-"יואב", במילעיל, וצחוקו האינטיליגנטי צלצל לפחות פעמיים במהלך השיחה. מוטי, לעומתו, התעקש להביט בי באכזבה מהולה במנהל פנימייה,

מצטער, בחיי.

והיה בסדר – המים מהכוס לא נשפכו על השולחן (תראו כמה היד קרובה!), לא התחלף לי הקול, לא ויתרתי לפרופ' קפלן כשהוא טעה וקרא לי "אבי", הייתי אפילו נינוח במידה. עדיין לא החלטתי אם פחד קהל מאיים יותר כשהקהל בלתי נראה. 

מצטער, ב-ח-י-א-א-א-א-י-י

ביציאה מהחניון תהיתי לאן עפים כל אלה שעוברים מסך (כשהאגם קפוא).

10 מחשבות על “מי? (לונדון, קירשנבאום, ואני)

  1. אבל אני מזדהה עם השריטה הראשונה. זאת אומרת, הזדהיתי יותר כשלא הייתי אמא.

    עם השנייה אין סיכוי שאזדהה בחיים.

  2. אורה – תודה.
    ימימה – כן, על כל מישהו שמגיע בזמן יש אחת שמאחרת ולהיפך.
    נטע – לא היית צריכה (-: ומה זאת התמונה הזו בבלוג שלך?!
    מירי – אני מעסיק מישהו שכותב את המילה עבורי.

  3. לא ידעתי שיש לך בלוג, עכשיו הגעתי אליו לגמרי במקרה. מתוך זה שאחת לכמה זמן אני אוהב להיכנס לרשימות ולראות על מה החברים כותבים בבלוגים שלהם.

    אני מוכרח לומר שנושא הפוביה מכפתורים דווקא עניין אותי. מודה שלא ידעתי עליו קודם, אבל יש לי שאלה אליך שעוד בזמן שצפיתי בשידור (חבל שלא הקלטתי את הכתבה, כך יכולתי להעביר לך תמונות ממנה באיכות טובה יותר).

    בכל מקרה השאלה שלי היא אם אני לא אוהב ללבוש חולצת כפתורים, האם זה אומר שאני סובל מהפוביה הזאת מבלי לדעת עליה? אודה לך על תשובתך.

  4. אין לי מושג.
    אני לא יודע (אצלי ובכלל) אם זו פוביה או טעם אישי או נון-קונפורמיסטיות זעירה או סתם טראומה חביבה, ואני לא בטוח שסובל הוא הפועל המתאים.

  5. אם כך אתה חי טוב עם העובדה הזו ועם כל הכבוד זוהי כבר אינה פוביה, והסיבה שאני השתמשתי בפועל "סובל" היא היות ופוביה היא עד כמה שידוע לי אך ורק פחד !! כמו פוביה מזוחלים, ממקומות סגורים וכו'.. בכנות אני לא מכיר מישהו שנהנה מפחדיו.

  6. בצבא עשיתי בעיקר דיאלוגים:
    איפתח אל באב, ג'ייש! וויין (אל)ז'וזאק?

    את המדים פשוט לבשתי. ארבע שנים. ניסיתי לא לחשוב על כלום. מה אתה יודע? הצלחתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s