מי? (טום רובינס)

"טום רובינס כותב כמו שדולי פרטון נראית" הכריז פעם מבקר בריטי, ולא פרש.

 

חתן השמחה – טום רובינס

 

הרשו לי להרהר בזה לרגע ולו רק בגלל שטום רובינס הוא אחד מאבות המזון שלי. אז "טום רובינס כותב כמו שדולי פרטון נראית" – האם התכוון המבקר לומר שכתיבתו של רובינס מאופרת בכבדות? בלונדינית? מלאכותית? או אולי שופעת שמחה, מנצנצת וגדולה מהחיים?

אני חושב שטום רובינס כותב כמו שדולי פרטון נראית כי בכוחו לא רק לראות את חצי הכוס המלאה, אלא גם למלא אותה, לגרום לה לתסוס ולגלוש ואז לבעוט בה כי למי אכפת אם יש תחתית?

רובינס הוא סופר אמריקאי –  זיפים, משקפי שמש המסתירות זהרורי סיקסטיז ותובנות אלמוות. הוא נולד ב-1936 וכותב כמו היום הארוך והיפה ביותר בחייכם.

כן. יש כזה – חייב להיות.

 

תגידו, אתם קוראים באנגלית?

אם כן – רוצו לסניף אמזון הקרוב למקום מגוריכם. התחילו ב-"Still life with woodpecker" – סיפור אהבה בין נסיכה גולה לפורע חוק המתרחש בחלקו על גב קופסת סיגריות קאמל.

 

 

המשיכו ל-"Half a sleep in frog pajamas" המתאר רגע-אחר-רגע את סוף השבוע הגרוע ביותר בחייה של ברוקרית שאפתנית, סוף שבוע של ירידות שערים והתעלויות, של מסלולי באולינג, דו-חיים אמפיביים וקוף שחזר בתשובה.

 ואז אולי ל-"Jitterbug perfume" – סיפור על בשמים, חיי נצח וערוגות סלק, המתחיל במאה השמינית ונמשך ממש עד הערב, בתשע, בפריז.

שניים מספריו תורגמו לעברית: הראשון שהזכרתי הפך ל-"איך גורמים לאהבה להישאר", ולאחרונה, תורגם גם "נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום". כן, קיראו גם אותו.

טום רובינס כותב לאט ובזהירות (הפוך מחוויית הקריאה שהוא מעורר) ואולי בגלל זה שמות ספריו ארוכים כל כך. הוא מעיד על עצמו כעובד על משפט עד שלמות ואז ממשיך לבא אחריו, מעלה את מפלס הכוס מילה אחר מילה.

רובינס הוא לסיאטל מה שוודי אלן למנהטן, למרות ש-"משהו לא ממש כשורה במזג האוויר שלה". כל ספריו עוברים דרך העיר. אני אוהב סופרים שיודעים לחזור למקום ממנו באו.

כוחו של רובינס בידיעה שהמציאות, כמו האושר, האהבה או הירח הם בהישג יד. הוא מנהל יחסים מורכבים עם כל-מה-שזז באמצעות מטאפורות ארוכות ותזזיתיות כזנב דרקון על אקסטזי, ועלילות שלא בוחלות בדבר. כל הדרכים מובילות לרומא? הצחקתם אותו.

רובינס הוא האיש שתהה מה קדם למה – המילה "ביצה" או המילה "תרנגולת". הוא זה שהגדיר את הסתיו כ-"אביב של המוות", ואת ארבע לפנות בוקר כשעה בה "מדאם חרדה סורגת סודרים שחורים גדולים ורמת הסוכר בדם יורדת לתור את המרתף". ואולי החשוב ביותר – רובינס הוא זה שטוען שאת אהבת האמת יש להשאיר להמונים, מכיוון שלהם אין מה להפסיד.

ב-"נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום", שולח רובינס את גיבורו מסיאטל לדרום אמריקה (ואז לתורכיה, לסוריה ולוותיקן). סוויטרס הוא סוכן CIA אנרכיסטי, חובב טי-שירטים וחליפות, היודע לבטא את שמו של איבר המין הנשי ביותר משבעים שפות. הוא מנהל מערכת יחסים (מורכבת כמובן) עם אחייניתו הצעירה, ועומד להתאהב בנזירה מבוגרת.

כשהוא מגיע לביתה של סבתו "בבוקר מעוטר בזקן ערפל, אפור כיצור פלצות וקר כמו מקפא צדפות", הוא לא מעלה בדעתו שהזקנה תצליח לסחוט ממנו נסיעה לפרו כדי לשחרר שם את התוכי המזדקן שלה. סוויטרס לא שש לצאת אל דרום-אמריקה, אזור ססגוני מדי לטעמו בו הטבע: "נוטה להגזים קצת, ללכת רחוק מדי עם כל הזחילה וההשרצה וההתרפשות והלחישות והעוקצים והפריון הבלתי נלאה."

קללה פרואנית עתיקה תמשוך את שטיח הג'ונגל החלקלק תחתיו ותניח במקומו כסא גלגלים חורק. סוויטרס לא יצא מהיער על רגליו, אבל המסע יתחיל כך או כך.

נדמה שרובינס חווה את העולם כמו שהוא כותב – רגע אחר רגע. משפט אחר משפט. כל דבר הוא הדבר כלשעצמו, אך גם סך כל המטאפורות שהוא מעורר.

"פרפרים הם עדינים ושבריריים," הוא מרפרף, "אבל לעש הזה היו כוח ומשקל. כנפיו הכבדות היו מאובקות כמו פניה של שחקנית זקנה. פרפרים אמורים להיות חופשיים מכל דאגה. עשים הם עבדים לתשוקה יוקדת. פרפרים נראים לא מזיקים. עשים נראים… ארוטיים איכשהו. האבק על כנפי העש היה אבק ארוטי. הרטט שעבר בעש היה רטט ארוטי. סוויטרס נגע לפתע בגרונו ונאנק. הוא נאנק כיוון שהבין לפתע עד כמה דומה העש לדגדגן עם כנפיים."

הביוגרפיה שלו נוטפת אומנות, מסעות, נשים (איתן הוא מתחתן בקביעות מחזורית משום שלדבריו הוא "מונוגמיסט סדרתי") ובעצם, הוא "ממשיך לחפש את אנשי השבט שלו".

"יש שני סוגים של אנשים," כתב פעם רובינס, "כאלה שמחלקים את האנושות לשני סוגים של אנשים וכאלה שלא."

הוא גאון שבחר במקצוע הנכון, הוא החבר הדמיוני שאף פעם לא היה לי, ומשום שאני לא אנוכי – גם אתם יכולים לשחק איתו, אם רק תרצו.

 

7 מחשבות על “מי? (טום רובינס)

  1. פה ושם מדברים על איזה תרגום של
    evencowgirls get the blues
    מישהו יודע מה קורה איתו? מתי הוא עתיד לראות אור?

    הספר, אגב,נפלא (והטוב ביותר משל רובינס, לטעמי) והסרט הסתמי עם אומה תורמן רק עשה לו עוול.
    רובינס – אני מסכימה איתך ומרימה כוסית – הוא ללא ספק אחד המצחיקים, החכמים, המפתיעים ושובי הלב – והוא מצליח לבצע פירואטים מורכבים בלשון, ולהיות חצוף, נועז, רחום , אכזר ומלטף באותו משפט. גאון.

  2. אני זוכר לך שהבטחת לכתוב עליו עוד בראשית הפוסט. האיש גאון, ואהבתי את "החבר הדמיוני שאף לא היה לי". אולי רק הייתי מוסיף – חבר לשתיה.
    למרבה הצער, הוא די בלתי ניתן לתרגום. חלק גדול מההנאה הולך לאיבוד בדרך (ואולי כי הרבה יותר קשה להנות בעברית ישראלית…)
    את half asleep קיבלתי ממישהו בנסיעת אוטובוס בת עשרים שעות בהודו, והוא היה ונשאר האהוב ביותר עלי.
    ואת ג'יטרבאג פרפיום קראתי יום אחד ברכבת מניו יורק לניו ג'רזי, ופתאום קלטתי עוד מישהו בקרון עם אותו ספר….

  3. ימימה – כל המדרבן נפש אחת לקרוא רובינס כאילו וגו'
    דפנה – לא ידוע לי על תרגום חדש. אני דווקא עם musa g לגבי הספר המועדף. אני יכול אפילו לגלות ש half a sleep in frog pajamas השפיע עליי מאוד.
    ועוד משהו ל musa. זוכר – כיף לקיים. כשאני קורא אותו בעברית אני מתרגם לאנגלית סימולטנית וזה גם נחמד, אבל אני מסכים שעדיף במקור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s