מקום? (שְפַּנְדוֹזָה מַּרְדִימוֹן)

"ואתה חושב שהוא קיים, קרשינדו?" שאלה המורה. נדמה לי שקראו לה מינה. נדמה לי שהייתי בכיתה ה'. נדמה לי שעמדתי מול כל הכיתה. שקט הושלך בחדר. שקט של ילדים – ציפייה דרוכה, דביקה. "אתה חושב שהסיפור אמיתי?" חידדה.
עניתי לה. שלפתי מהמקום המהיר בו טעונה הידיעה אצל ילדים בבית הספר היסודי, ומיד הרגשתי שפספסתי.
"באמת? אתה חושב שהוא אמיתי?" חזרה, מנסה להעניק לי הזדמנות נוספת, "אמיתי באמת?".

והאמת? האמת מוערכת יתר על המידה. אין כמעט אחד שיאמר עליה משהו רע, כמובן. האמת היא חביבת המורים. לאמת יש גבולות ברורים. היא מבית טוב, אבל משעמם. בלתי מתפשרת? כן. עיקשת? בהחלט – אבל בעולם המבין רק כוח, אלו נחשבות לסגולות טובות.
הבעיה העיקרית עם האמת היא השם הרע שהוציאה לבדיה. האמת נלמדת, הבדיה מומצאת. האמת שייכת למבוגרים, הבדיה לילדים. האמת נכנסת לחנות בגדים ודורשת לראות את המנהל, הבדיה מתחפשת למלכה בתאי המדידה. האמת היא מרה, הבדיה מקורמלת. האמת לומדת ראיית חשבון ברקאנטי, הבדיה מקפיצה טקילות על הדשא מול מקסיקו.
בקיצור, אימרו לי את האמת ואומר לכם בני כמה אתם. ואומר לכם עוד משהו – הדרך הזולה, האורגנית, הידידותית לסביבה והבטוחה ביותר להשיג בדיה היא בספרי ילדים. את צרכני האמת הפנו למדף ספרי הבישול.
"כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" של דבורה עומר, הוא כזה – ספר ילדים נוטף עסיס בדיה. הוא לא ספר בישול, למרות מספר אזכורים לספלי קקאו מכוסים קרום.
חנה'לה היא גיבורה-בעל-כורחה. ילדה בת שבע ורבע מקיבוץ מעיין, הנאלצת להתמודד עם הבעל זבוב הרגיל המתרחש בבתי הילדים בקיבוץ.

בתחילת הסיפור, כמו בפעמים רבות לפני כן, אני מרוגזת מאד. דמעות ממלאות את עיני ואני קוראת בכעס אל הילדים הסובבים אותי: "די! הפסיקו כבר!" "מה אתם רוצים מחיי?!"
המילים חונקות אז בגרוני בכעס ועלבון והילדים סביבי צוחקים ולועגים לי: "חנה'לה חלמנה'לה!  שובי מכוכב החלומות". כאילו שאני בכלל חולמת. סתם המצאתי לעצמי סיפורים, כל מיני דברים שלא קורים באמת, רק בסיפורים שלי הם יכולים לקרות.

 

ונוסף לכול – עכשיו מעונן, אמא עסוקה מדי באח הקטן ובאח הקטן יותר, ונורא מזה – החופשה של אבא מסתיימת והוא צריך לחזור לצבא.
וחנה'לה לבד, כמו שרק בת שבע ורבע יכולה להיות. אבל ברגע הלפני אחרון, שנייה לפני שנכנס למכונית הצבאית, אבא משאיר לחנה'לה גמד. קטן כזה. חמוד. קרשינדו. רק מי שאוהב אותו, רואה אותו – אמרתי לכם: לאמת זוויות ישרות, הבדיה לא חוששת לעגל פינות.

הבטתי אל ידו של אבא ופתאום… כן, כן. היה נדמה לי שאני רואה אותו. חמוד כזה. עינים קטנות שחורות ונוצצות. "הוא חמוד אבא," אמרתי, "מותק של גמד. באמת תשאיר לי אותו  כשתיסע?"

 

קרשינדו מאפשר לחנה'לה לשרוד – עד כדי כך. הוא זולל במקומה את הקרום על הקקאו. עוזר לה עם התרגילים בחשבון, עם ההתמודדות עם שאר הילדים ועם אסתר, המטפלת. הוא מצחיק אותה, והכי חשוב – מהנדס עבורה חביללית – חללית עשויה מחבית שפניה לכוכבים.
והם טסים, קרשינדו וחנהל'ה: אל ממתקכוכב העשוי ממתקים, אל הכוכב השחור, עמוס החתולים, בו מסתתרת קרן הזפת המזופתת, ולבסוף מגיעים אל כוכב החלומות – שפנדוזה מרדימון, בה כל חנה'לה – מלכה.
הסיפור פשוט, האמיתות רקומות בדיה, הציורים גדולים והמילים מנוקדות.

"שפנדוזה מרדימון?" צחקתי. "איזה מין שם?!"
"שם." אמר קרשינדו, "כמו כל שם. זה מצחיק רק בהתחלה."

 

כוחם של ילדים נובע מיכולתם להתייחס לבדיות כאל אמת. בטשטוש הגבולות. הילדות היא עפיפון הקשור אלינו בחוט הזיכרון ומדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, חובה להעיף. זה אמור להיות פשוט ונהיר כמו רכיבה על אופניים (עם גלגלי עזר).
הקלישאה טומנת בכל אחד מאיתנו ילד פנימי, אבל במירוץ החיים כמו בכל מירוץ – הצעדים גדולים ומהירים ואותו ילד ממהר להישרך מאחור. הוא חוזר מאוחר מדי, בגיל השלישי, בו הצעדים שבים להיות איטיים, אך המגה/פיקסל של הנפש דווקא מתחדד.

פסיכולוג, קרטוניסט וקיסר רומאי נכנסים לפיסקה כתובה. הפסיכולוג אריך פרום טוען: "היכולת לאהוב היא אומנות שיש ללמוד אותה." – אני חושב שאפשר לומר דבר דומה על הילדות. הקרטוניסט ברקלי ברט'אד אומר: "אף פעם לא מאוחר מדי לילדוּת מאושרת." – אני מקווה שהוא צודק. הקיסר אנטוניוס מציע: "אתה יכול להתחיל בחיים חדשים, רק ראה את הדברים כפי שראית אותם בראשוניותם. אלה החיים החדשים." –  אני אומר: תתחדשו.

"ואתה חושב שהוא קיים, קרשינדו?" שאלה המורה מינה מול כל הכיתה, "אתה חושב שהסיפור אמיתי?" הנהנתי. "באמת? אתה חושב שהוא אמיתי?" חזרה והביטה בי במבט מוזר, מבוגר, קצת עצוב, "אמיתי באמת?".
"אני מאמין שכן." התעקשתי.

אני עדיין מאמין.

12 מחשבות על “מקום? (שְפַּנְדוֹזָה מַּרְדִימוֹן)

  1. גם אני זוכרת את קרשינדו לטובה (יחד עם כל ספריה של דבורה עומר), אם כי, מכיוון שהקריאו לנו אותו בבית הילדים קצת לפני כיתה ה' – נדמה לי ב', זוכרת במעומעם בעיקר.

    וכל מה שאמרת על האמת והבדיה – נהדר.
    ועכשיו שיש לי ילדה עם המון דמיונות אני מקווה לא להרוס לה את זה יום אחד.

  2. מיכל, חדוי, ימימה: תודה.
    אחרי קרשינדו, הייתי עובר (יחד עם הילדים) לסדרת הספרים של טובה ינסן על עמק החיות המוזרות.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Tove_Jansson
    אם אי פעם אבלה חורף בסקנדינביה, זה בזכותה. מגיע לה פוסט נפרד, ובינתיים, אצטט פחות-או-יותר משפט שאני זוכר מאחד הספרים (תורגמו לעברית בסדרת מרגנית): "כל החיות הקטנות צריכות שיהיה להן סרט קשור בזנבן".

  3. כמה אהבתי את הספר הזה בילדותי.

    ואגב, יש לא מעט בדיות גם במדף ספרי הבישול.

    השנים לא עשו לו טוב, אני מבחינה עכשיו מהציטוטים שלך עד כמה הוא כתוב רע. ואולי זה הזמן להתגעגע לעיתות בהן יכולתי ליהנות מספר (וכנראה מהחיים בכלל) באורח לגמרי לא ביקורתי.

  4. אני לא חושב שהספר כתוב רע – אני חושב שהוא כתוב תמים.
    להתגעגע תמיד כדאי.
    ובספרי הבישול אין בדיות, לפי דעתי – מקסימום חצאי אמיתות.

  5. איזה יופי,מרגש.
    בתור אחת שהכירה את קרשינדו (למרות שהוא היה הגמד הרשמי של אחותי הגדולה?) אני חושבת שאתה יכול לחזור למורה מינה, או איך שלא קראו לה ולהגיד: הכול אמיתי

  6. תודה. וברוכה הבאה.
    וואו, באמת הכרת את קרשינדו מקרוב (:
    מסרי בבקשה לאחותך הגדולה תודה גדולה על הספר הזה. ואם החביללית עדיין עובדת, הייתי שמח לסיבוב קצר (בשמי הארץ).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s