פצ"מ – פלאשבקים צהליים מכוננים

1.  17.2.1988 אוסף חסר משמעות של פריטים הלומים שגויס הבוקר, מפוזר בכמה אוהלים בבקו"ם. כל אחד שומר חצי שעה עם יציקת פלסטיק דמוית נשק. מביך. מחר נצא, אולי, לגיבוש חובלים. בצהריים אכלתי סנדוויץ עם שניצל ועכשיו, באמצע הלילה, הבטן מחקה נפש יהודי – הומייה. זו תחושה שרק בעוד שנתיים וחצי, בקורס הקצינים, תקבל את שמה הראוי: "חרבן או מוּת".
אין סיכוי שאני משלים את מחצית השעה שלי בעמידה. אני חייב להחליט, וזו החלטה שתשליך על כל השירות הצבאי שלי – לא כי מישהו יתפוס אותי, אלא כי זו הצהרה על סדר העדיפויות. מה קודם למה?
אני רץ לשירותים.

2. קיץ 1988. סיום השלב הראשון בקורס חובלים. אנחנו מפליגים בסירות גומי (כלי השיט היחיד בו אינני מקיא) מנמל חיפה לחוף תל רידאן בעזה. זו הפלגה ארוכה והגוף שרוט ואדמומי. בעזה החול חם ודק כקמח פיות, והסירות ממהרות אל היבשה. כשהמנועים דוממים, אנחנו נשכבים על החוף – כמו ניצולים במדים.

3. קיץ 1989. אמצע השלב השלישי בקורס חובלים ותורי לשחק במפקד דבור. אני אמור לאחל לצוות הספינה, המורכב מחובלים אחרים, "בוקר טוב!" ולהורות על סדרת תרגולים קצרה, תוך כדי ההפלגה. איתמר מופקד על תותח עשרים המילימטר בירכתיים. יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם תותח עשרים מילימטר – חלקם לא חוקיים. אפשר לדרוך אותו, לכוון ימינה, לכוון שמאלה – אבל אני פוקד: "בוקר טוב! החלף נוקר." ודן את איתמר לשעת פירוק חלקיקי מתכת שטניים כשהרוח מופרעת והים הוא טרמפולינת ענק. לא יודע למה – זה פשוט נפלט לי, בחיי.

4. סתיו 1989. אבל מרגיש כמו חורף – בצבא אין סתיו. חודש עבר מאז שהחלטתי לעזוב את חיל הים ואני נשלח למוצב בגבול הלבנון. אני מציץ במפה ונדהם לגלות שהים, שמילא את המפות בקורס החובלים (היבשה היתה תמיד פלח דק) נעלם, ואת מקומו תפסה היבשה. ההיפך מ-"עולם המים" שעדיין לא הוסרט. ברגע אחד אני תופס את גודל השינוי.

5. חורף 1989/90 (א). זו הפעם השנייה שלי בעזה, אבל הפעם, מהצד הלא נכון. מהיבשה. אה, ויש אינתיפאדה ראשונה. הצוערים מבה"ד אחד צורפו לפלוגת גבעתי ואני עומד בסימטה בג'בליה והשמיים מלאו אבנים. גשם של מטאוריטים לאומניים. אני נדהם עד כדי שוכח להסתתר. באוזניים מצלצלות שריקות מקפיאות דם – לכאורה, קקופוניה חסרת שפה, אבל כשאתה נמצא שם, אתה יודע – אלה שריקות בערבית. המוצב בו אנחנו ישנים נמצא במרכז מחנה הפליטים והוא מכוסה בגדר מרושתת כמו כיפת 1984, עד לשמיים.

6. חורף 1989/90 (ב). זו הפעם המי יודע כמה שלי בעזה, ואנחנו רודפים. למרות מה שסוקרטס חושב – זה עדיף מלהירדף. סמטה צרה. הבנייה הפראית מגוננת ממטר האבנים – גם לדויד היה קשה לקלוע וכשמסתכלים מקרוב – אנחנו הכל חוץ מגוליית. מישהו חושד שהנרדפים נכנסו לבית מוקף גדר פח. הצוערים מסתערים על הגדר, מתחרים בסדרת זינוקים אתלטיים. אני ניגש אל הפתח דמוי הדלת בגדר, נוגע בידית ונכנס. נונשלנט. הדלת נפתחת ולראשונה מזה זמן רב, אני יודע שיהיה בסדר. לי. יהיה בסדר לי – אין זמן לחשוב על התמונה הכוללת.

7. אביב 1990 (א). אני בקורס קציני תותחנים בשבטה. אנחנו מאוחדים. אנחנו ציניים. אנחנו מצחיקים מאוד, אולי כמו שלא נהיה יותר לעולם. אני חוסך ממכם את הקטע עם הסרדינים במקום הדגים באקווריום של הבנות, ועם הניווט ההוא ועם הבצק"ש והגבנ"ץ ועם… לא משנה. בוקר אחד אנחנו עומדים על גבעה – אחת ממיליון, ואמורים לטווח גבעה אחרת – אחת ממיליון. דרור (לימים פקח בחברה להגנת הטבע) צופה במשקפת כדי לתת את פקודת האש. בעצם לא. יש צבאים על הגבעה והוא מסרב לירות. הקצינים המופקדים עלינו לא מאמינים שזה קורה להם. "מה יקרה במלחמה?" הם שואלים. "למי אכפת?" הוא עונה (בלב).

8. קיץ 1990 (ב). שוב עזה, לא בפעם האחרונה. כבר חטפתי אבן בראש, וזרקו עליי סכין בשוק הקצבים, ובקבוק אחד שבמזל לא התלקח, אבל, השבח לאללה – עדיין לא יורים. נחיל מכוניות איטי מזמזם ליד הסיור ולידי הולך קצין לא מוכר שאנחנו מלווים לחטיבה. מישהו שנראה כמו שַליש, ומריח כמו שַליש, לכן אני מניח שהוא שַליש. הוא עובר ליד אחת מהמכוניות ובועט בפנס הקידמי. מנפץ אותו, סתם כך. הנה הכיבוש במלואו – מגולם בשַליש. אני מתעב אותו, רוצה להכות אותו, אבל לא.

9. קיץ 1990 (ג). אין לי מושג אם אצליח לסיים את קורס הקצינים. אני די מתנדנד. מתחיל לחשוב כבר על היום שאחרי. על הים שאחרי. בתרגיל הסיום אני אמור לדהור על ג'יפ כשמאחורינו מתקרנפת סוללת תותחים בשישים ומשהו קילומטרים לשעה, ולסמן לה את המיקום המדויק בה צריך להתארגן – את פיסת החול עליה צריך לעצור ולפרוס. הג'יפ עמוס ציוד ודמויות סמכותיות ובוחנות, המפה עטופה ניילון עבה ומקושקש ונדמה שאין דרך לקפל אותה כך שתתאים למציאות. הגבעות לא משתפות פעולה – אבק וצמחים נחשלים. החול נחוש לגלות מה נמצא בעיניים ובנחיריים, ועד מהרה הכל נראה אותו דבר. הג'יפ לא עוצר. אין טעם לעצור. אני נאנח, מתלבט אם להודות שאין לי מושג היכן בדיוק אני נמצא, וברגע של ייאוש מוחלט מהמר על הכל. "עכשיו!" צועק לנהג לשבור ימינה. בסיכום אומר לי המדריך שהוא לא ראה מימיו ניווט כל כך מהיר ומדוייק.

10. חורף 1991/92 (א). חורף קשה ויפה – שלג בשכם. אף אחד לא יודע להגיד "אל ניניו". שום דבר עדיין לא גלובלי – סבלנות. אני מ"מ טירונים ומתראיין לסרט וידאו פנימי המצולם בבסיס ומבטיח ש-"צה"ל יעשה את כל המאמצים לאתר את מקורות השלג." אני קצת זחוח. גאה בעצמי. אולי אפילו נערץ. ביום שישי אני משאיר מישהו שבת וכשאני מסתובב, אני שומע קול מחליא – מפגש של משהו מלאכותי ובשר. עד שאני מגיע אליו, הוא ממשיך להטיח את המחסנית במצח ויוצר עיסה סיבורגית של מתכת ודם.

11. חורף 1991/92 (ב). אחרי כל מה שקרה עם רימון היד והביקור המטופש בוועדת הצלש"ים, בכל פעם שצריך לשלוח מישהו ללבנון – זה אני. רמבו, מאחוריך. אני שואל את קצין המודיעין שמעדכן אותי במטולה לאן נכנסים והוא, בחיוך ממזרי ומבחיל מותח את מקל הסימון שלו עד תום, נעמד על קצות האצבעות ומסמן נקודה צפונית מדי במפה. קו אדום? הצחקתם אותו. אחרי לבנון הראשונה, ולפני השנייה – לבנון אחד וחצי. אני לא יודע אם אחזור, אולי הגיע זמני, ועוד לא כתבתי ספר, אפילו לא שיר – רק מכתבים.

אבל אני חוזר.

13 מחשבות על “פצ"מ – פלאשבקים צהליים מכוננים

  1. הכרתי או שמעתי על כל כך הרבה אנשים שנפלו/עזבו מסלול חובלים או טיס. נשאלת השאלה מי בכלל מסיים את המסלולים האלו. אני מתחיל לחשוב שחובלים וטייסים הם יצורים פיקטיביים. המסלולים הללו נוצרו (כמו החיים) כדי ליפול מהם ולא כדי להשלימם.

  2. 1. חבל שמי שמינה את חלוץ לרמטכל לא הבין.
    2. זה מתקשר לסיפור קצר שפעם כתבתי – ברגע שנבין שכוח העילוי כמו גם כוח הציפה לא הגיוניים (אולי ניתנים להוכחה פיזיקלית אבל ממש לא הגיוניים – מטוסים וספינות הם דברים כל כך כבדים ולכן לא יכולים לעוף ולצוף), לא יהיו יותר חובלים או טייסים.
    3. כן, החיים הם באמת סוג של חיל תותחנים – העתיד תמיד נמצא מעבר לאופק, והתקוות בליסטיות.

  3. יא – ווארדי. כתוב טוב. כתוב טוב. כתוב טוב.
    מתומצת. דחוס. כואב. מוטרף. ולצבאים שלום. צבאים זה לא רבים של צבא. צבא זה בא בבודדת רבים.
    והסמל – אוי זה מצוין.

  4. אני הייתי שם. הכל נכון. הכל נכתב בדם, או לפחות בקטשופ. כמה כמה יקומים מקבילים יכולים להתקיים בו זמנית. זה כמו הסיסמאות הספק מצחיקות שהיו כתובות על קירות השירותים : 'שבטה קיימת והעולם שותק' או שאולי זה היה בבסיס אחר. לא ממש משנה.
    תכתוב עוד. מרחוק זה רק נראה הזוי, וכמעט משעשע.

  5. כן – היית שם ובעוד מיליון קטעים שלפעמים אני מרגיש שאם לא אעשה איתם משהו, הם פשוט יאבדו.
    זוכר שפגשת אותי בשבטה והייתי צרוד ושאלת מה קרה ואמרתי שאני צועק על עצמי מבפנים?

  6. פינגבק: ארבעה ילדים פלסטינים | אבו אלמוג בוורדפרס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s