מה? (על הססנות)

 

אנחנו חיים בתקופה בה האדם המחליט הולך ותופס את מקומו של האדם החושב –  הציצו לרגע בפסל הקלאסי אך המיושן של רודן – למי בכלל יש זמן לשבת?
ציוויליזציה של חוטבי מידע ושואבי החלטות – אוניברסיטה ומה ללבוש ועבודה ובני זוג, וכל זה.
אבל, הכירו בבקשה את דווייט ווילמרדינג, נעים מאוד, גיבור הספר "הססנות" של בנג'מין קאנקל ומורד בעל כורחו. עבור דווייט כל החלטה – אותו חבל רציונלי עליו אנו בוחרים להתנדנד כטרזנים מגושמים בין אקליפטוס הסיבה לדולב התוצאה – מאיימת כחבל תלייה.

"כשהייתי ילד אהבתי באותה המידה בדיוק גם את רוטב החמוציות, גם את המילוי המתובל וגם את תרנגול ההודו, ולכן אחרי שמילמלתי ברכה לא הייתי מסוגל להתחיל לאכול, וככל שהתקף ההססנות התארך, כך היה קשה יותר להפסיק אותו. ישבתי משותק ומזיל ריר מול הצלחת שלי, עד שלבסוף אבא נופף במזלג שלו מולי ואמר: תאכל! תאכל! לעזאזל, תאכל!"

נדמה שרק שאלות מסוג "אתה ער?" מצליחות לגרום לדווייט עונג, משום שעצם העובדה שנשאל, מעידה שהוא כבר יודע את התשובה. שאלות אחרות, המצריכות החלטה אמיתית, מותירות אותו חסר אונים. נשים ועבודה, עבודה ונשים – אין לו מושג. לכאורה נכות, אבל בעצם יש בדווייט (אותו חייב לשחק אוון וילסון אם אי פעם יוסרט), יכולת רדומה לראות את העולם נכוחה:

"זאת לא קולומביה, הזכרתי לעצמי כשירדתי במדרגות האלומיניום אל מסלול הנחיתה. זאת אקוודור, ארץ לא נודעת מבחינתי. דפדפתי בכמה מדריכים מהסוג של "בואו ניסע!" או "למטייל הקשוח" אבל לא הצלחתי לבחור ביניהם אז לא קניתי. הדבר היחיד שידעתי הוא שהאוויר כאן – ותמיד מדהים להיות כאן, ולא חשוב איפה – צונן ונודף ריחות של בערת עצים."

אבל לפני שימצא את עצמו באקוודור, דווייט מדשדש במנהטן – משותק מרוב אולי, מוהיקני אחרון של דור X, המסרב אפילו לנסות ולפתור את המשוואה בה הוא לכוד – מערכת יחסים בה מורגשת יותר המערכת מאשר היחסים, דירה בנאלית עם שלושה שותפים (פרועה, מבולגנת, סמי הזיה, פוקר), ועבודה כתומך במרכז לפיתרון בעיות של תאגיד ענק.

"וכך הייתי חוזר להרהר באותם נושאים, כפי שהמחוגים חוזרים לאותה נקודה בשעון. בשעת לילה מאוחרת נזכרתי תמיד שהחיים מורכבים מימים, ושדברים שהוחמצו בעבר אבודים כנראה לנצח. אני מודה, למעשה היה מדובר בניתוח שלאחר המוות של אותו יום, וערכתי אותו כשהיום כבר הפך לאתמול או למחר, תלוי בנקודת המבט."

שורשי ההחלטה לקבל את הזמנתה של אהבת נעוריו נטשה ולטוס לאקוודור נעוצים באבחנתו הפתאומית של דן, סטודנט לרפואה ואחד השותפים בדירה. דווייט, כך טוען לילה אחד דן, אינו סתם קשה תפיסה. דווייט סובל ממחלת האבוליה: אובדן נפוץ בימינו של היכולת להחליט. ולדן הפתרון – בקבוק מלא גלולות אבוליניקס נסיוניות שגנב – הגביע הקדוש של מדע הרוקחות.

"אה-בו-לי-אה. בחנתי את המילה כמו כלב שבוחן חתיכת ירק שנפלה על הרצפה כדי להחליט אם לאכול אותה."

ודווייט מחליט. דווייט נרגש: אבוליה ואבוליניקס. אבחנה ומרפא! כעת יוכל להפסיק לתלות את האשם במצבו בסיבות כגון:

"לא מצאתי את האדם הנכון. לא הייתי האדם הנכון. חשיפה מוקדמת לאנשים אחרים. בעיקר להורים. גירושי אותם הורים. נישואיהם לפני כן."

 הוא בולע את הגלולה הראשונה שלו בתאווה אקסטזיסטית וממתין בחוסר סבלנות לתוצאות. מניסיונו של דווייט – כשאדם לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא בודק את תיבת הדואר האלקטרוני שלו – ושם, מתבלטת אותה הודעה מנטשה, המזמינה אותו (אמנם רק ב-נ.ב. אבל בכל זאת, מזמינה) לבקרה בקיטו, אקוודור. זו ההזדמנות הגדולה של ווילמרדינג הצעיר, המפוטר באותו שבוע במקרה או שלא במקרה, מעבודתו המשעממת. הוא מחליט לקבל את הזמנת ה-נ.ב., לטוס לאקוודור ולתת לגלולות האבוליניקס לעשות את השאר.
לנו אין כמובן אבוליה. אנחנו לא מקנאים בדווייט. אנחנו מסוגלים להחליט. עובדה – אוניברסיטה ומה ללבוש ועבודה ובני זוג, וכל זה.
ובואו לא נהיה קשים מדי עם עצמנו – יש לנו את מי להאשים בהחלטות שגויות –  אלו הנסיבות הגורמות לנו להפקיר את גורלינו בידי אבות טיפוס מוקדמים ותמימים שלנו.
ילד בן שבע המחליט כיצד להתמודד עם אהבה נכזבת חורכת כליות ולב (זוכרים?), או נערה בת ארבע-עשרה רטובת דמעות המנסחת עם סיגריה בוערת את חוקת עקרונות עמידתה מול העולם (זוכרות?), בן שמונה-עשרה משחק ברולטת חאקי הטעונה בלחצים חברתיים. בת עשרים ומשהו בוחרת קריירה מתוך רשימה סגורה של חוגים, כאילו החיים הם שאלה במבחן אמריקאי.
אולי עדיף לא להחליט בכלל. אולי עדיף לתת לעתיד להפוך להווה כך סתם, מעצמו, פתאום.
"התעוררות היא חוויה נפוצה מאוד גם אם לא מתבצעת בשלמותה." מבין דווייט החכם ממעבה הג'ונגל האקוודורי (זכרו – תמיד מדהים להיות כאן, ולא חשוב איפה) וצודק לגמרי. נטשה, דרך אגב, כבר לא איתו.

3 מחשבות על “מה? (על הססנות)

  1. של ג'ון בארת. התימה של חוסר יכולת לבחור, השיתוק והתוצאות ההרסניות שבעקבותיו טופלה בספר ההוא בצורה מבריקה. כתוב נפלא, מלא הבחנות גאוניות ומשעשעות וספוג הומור שחור ואירוניה, הדמויות חד-פעמיות והעלילה סוחפת. טוב, זה נכתב בשנות השבעים כמדומני, אז האינטרנט לא יכול היה לבוא לעזרת העלילה, וגם כימיקלים נעדרים ממנה באופן מפתיע. המחבר הסתפק בטיפול פסיכיאטרי כגלגל עלילתי, וטוב שכך. דמות המטפל והטיפול הלא-שגרתי שהוא מציע מבריקים כמו כל הרומן, ולטעמי גם מעניינים יותר מכל מיני סוגים של בריחה מהבעיה.

    את "הססנות" לא קראתי, אבל מהציטוטים המובאים כאן נשמע לי שהטיפול בנושא מופשט ותיאורטי משהו, והעלילה נטולת תנופה של ממש.

    בכל מקרה אני מנצלת את ההזדמנות להמליץ על "סוף הדרך" – יצירת מופת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s