מה? (פרוייקט חורבן)

בין השאר, אני מתכוון לפרוש כאן אינדוקציה – נו, הסקת מסקנות מהפרט אל הכלל – ובנוסף, להשתמש במילים כמו "נניח", "רופא", "נותר" ו-"לחיות".
ראו/קראו הוזהרתם.
אז נניח שאתם מתבשרים (כאן מגיח הרופא, נקרא לו דוקטור פיניש), שנותר לכם יום אחד לחיות.
רק אחד.
מ-ע-כ-ש-י-ו.
אפשר לנחש שתעשו הכל כדי שהיום הזה לא יהיה כמו קודמיו, נכון?
הגיוני להניח שהפעם תקומו מוקדם יותר, תירדמו מאוחר יותר, וגם האמצע ייראה אחרת לחלוטין מבדרך כלל, נכון?
באופן אירוני (ואם אתם חושבים שהחיים אירוניים – נסו לרגע את המוות), דווקא ביום הזה תספיקו יותר, תתקטננו פחות, תאהבו יותר, תעבדו פחות, תחיו יותר, נכון?
סביר להניח שאם קיבלת את הבשורה בפקק הבוקר שלך באיילון ("הלו? שלום, מדבר דוקטור פיניש. אני חושש ש…") לא תסכימי להמתין כך בין צאן המאזדות והיונדאים לטבח, אלא תחתכי, מהר ככל האפשר – קק"ל, רוקח, הלכה, השלום – תחתכי ימינה, או שמאלה, תמצאי רחוב שקט, עם גינה ומכולת, תצאי החוצה ותנשמי, תשתי שוקו, תאכלי לחמניה, וחייך יעברו מאחורייך, מצדדייך, מלפנייך.
ואם קיבלת SMS ("שלום. זו הודעה מדוקטור פיניש. אני מצטער )-: לבשר…") במהלך הכנות להפגנת סטודנטים סוערת, לא תמשיך לשבת ולחפש חרוזים למילים "שוחט", "השכלה", "אבטלה", או "ממשלה" (הי, מצאת!). ואם באמצע שיעור, לא תמתין עד סופו כדי לדעת האם יהיו שאלות בחירה במבחן. אתה תרוץ – אולי לדשא, אולי לים, תרוץ ותיגע בכל דבר – עלה, חול, רוח.
ומה אם ד"ר פיניש החליט לערוך ביקור בית ולצקצק מולך על מפתן הדלת? תנגב את הדמעה כשבתך הפעוטה תקרא לך וכשתסתובב, תחייך אליה ותשאל: "רוצה לא ללכת לגן היום? אולי לספארי? אולי לספריה? רוצה במבה? רוצה גלידה? רוצה חיבוק?"
עצוב, אבל לפעמים, בשביל לעשות אינדוקציה צריך לשבור כמה ביצי קינדר.
עכשיו, רק שאלה:
נניח שדוקטור פיניש נותן לכם שבוע, מה יקרה אז? האם אפשר להעלות על הדעת שישה ימים רגילים של פקק-עבודה-ערוץ שתיים-פיפי ולישון, ויום אחרון כמתואר למעלה? או שנכון יותר לומר שכל השבוע יהפוך לאפוקליפסה עכשיו – מיצוי טוטאלי של כל דקה, מינימום צביעות, מקסימום אמת?
ומה אם קיבלתם חודש? עשרים ותשעה/שלושים ימים (עשרים ושבעה אם זה קורה בפברואר) של כאילו כלום, ומסיבת אֶמְפְּטי-מון אחת אחרונה?
אני לא ממש מכיר אותכם – אתם רבים מדי, וזזים כל הזמן מכאן לשם ובחזרה, אבל אני יכול לשער שגם אם פיניש היה סוגר אתכם על שנה, סביר להניח שהכל היה משתנה, ממש מהיום הראשון. ממש מ-ע-כ-ש-י-ו.
וזהו, כבר אי אפשר לעצור את האינדוקציה – יום, שבוע, חודש, שנה – מתחילים לראות את האור הלבן והבוהק בקצה? דין שנתיים כדין שנה. מי היה ממשיך בעמל יומו שבע מאות ושלושים פעם – שלוש מאות שישים וחמש כפול שניים, כשמבט הרנטגן של דוקטור פיניש חרוט במוחו? דין חמש כדין שנתיים. דין כל החיים כדין יום.
כאן האינדוקציה תַּמַה, ואני תָּמֵהַ איתה:
מדוע אנחנו מתעקשים לפדות את האסימונים שחילק לנו היקום תמורת חיים זהירים של חיסכון רגשי ופק"ם רעיוני?
מתי אנחנו מחליטים להתעלם מהפרוגנוזה הבלתי נמנעת של דוקטור פיניש, להדחיק כאילו אין מחר, לדחות את הכל כאילו יש מחר – מחר כמשל – ולהשתכנע כי עדיין מוקדם מדי לחיות חיים ממצים של הרגע האחרון, למרות שהאינדוקציה מוכיחה שאנחנו ברגע האחרון, כבר מ-ע-כ-ש-י-ו?
אנחנו נכנעים לעריצותה של השגרה, בעוד שעומד לזכותינו התירוץ המוחלט להשתחרר, לבעוט, לפרוץ – הרי אנחנו, כולנו, חולים במחלה סופנית – יצירתית, נפלאה וחסרת מרפא.

5 מחשבות על “מה? (פרוייקט חורבן)

  1. נהוג לומר "חייה כל יום כאילו זה יומך האחרון". ומישהי שהכרתי פעם אמרה "הדרך היחידה לחיות היא להניח כל יום שכל חייך עוד לפניך".

  2. כתוב שנון, אבל המסר בעייתי.
    ד.ט. בתגובה הראשונה ניסח את זה בצורה קולעת. זה נכון שאנחנו יכולים למצות יותר את החיים שלנו, אבל צריך לזכור שהנוחות המבורכת של העולם המודרני מתוחזקת על ידי אנשים שחושבים גם על העתיד, וממשיכים לתפקד באותה שגרה אפורה אבל הכרחית. האתגר, כנראה, הוא למצוא את האור גם בתוך החיים האפורים, ולא מחוצה להם.

  3. כל אחד צריך להחליט בעצמו ולעצמו האם הוא אחד מאותם – איך קראת להם? מתחזקים. לא כולם כאלה, ומצד שני – תמיד יהיו מספיק מתחזקים כדי להמשיך ולתחזק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s