מתי? (2041, תקופת האבן)

האתגר העומד בפני הבוחר הסביר, בלתי אפשרי ממש – למנהיגים המתיימרים לנסות ולהיבחר בקרוב על ידינו, שני אבות טיפוס: האחד חסר נסיון, האחר בעל נסיון כושל.
נדמה שאפילו העיקרון הפיטרי לא מיושם כאן כהלכה – על פי העיקרון הוותיק, אדם יקודם עד לתפקיד בו הוא מפגין אי-כשירות ושם ייתקע. אבל אין שום סעיף נסתר המתאר קדנציה שנייה.
הבוחר הסביר והאחראי היה רוצה לתת הזדמנות לחסרי הנסיון, אך מכיוון שהוא חפץ חיים, עליו להרגיש שהוא מסוגל לצפות את מעשיהם בטרם עת. במילים אחרות, לדעת היום מה יקרה מחר.
"הכרונוליתים" (הוצאת גרף), ספרו של רוברט צ'רלס וילסון, סופר קנדי עטור פרסים, עוסק בציפיות ובידיעה כזו.
כן – זה סוג של מדע בדיוני, אבל לא כזה המניח את הקורא חסר הישע בפרבר גלקטי, מרחף בין הכוכבים או צועד במסדרונותיה השוממים של איזו חללית פח, לא כזה הכופה על הקורא ניתוק של שנות אור מהמציאות המוכרת, או מעביר אותו דרך יסורים קוואנטית, בה לא ביקש לצעוד מלכתחילה. וגם לא כזה העוסק במסעות בנאליים בזמן. לא, לא מדע בדיוני כזה. ב-"כרונוליתים" הבדיון גובר על המדע בנוק-אאוט. וכן – בדיון זה טוב. בגללו אנו קוראים ספרים.

הרעיון של וילסון פשוט – אם סקוט וורדן לא בא לעתיד, העתיד יבוא אליו.
השנה היא 2021. וורדן הוא מתכנת החי חיים זרוקים למדי בחופיה של הפרובינציה צ'ומפון בתאילנד. יש לו משפחה קטנה – ילדה ואישה, וגם חבר – איש מכירות של מריחואנה במסווה של בעל חנות לפתיונות דיג. וורדן חי את ההווה, וקשה להאשים אותו – הרי אין דרך אחרת לחיות על חופי האננס הנ"ל.
העתיד מגיע אל וורדן בצורת כרונולית – אנדרטת אבן ענקית וקפואה המופיעה באחד היערות שבקרבת החוף – יום אחד, פתאום.

"זה היה עמוד בעל ארבע פאות שלוטש לשיא חלק וחרוטי. החומר ממנו נוצר הזכיר זכוכית, אבל בקנה מידה מגוחך, בלתי אפשרי. הוא היה כחול: הכחול העמוק של אגם הררי, שהיה בדרך כלשהי שליו ומאיים בעת ובעונה אחת."

גם הכתובת החרוטה בבסיס האנדרטה שלווה ומאיימת – זו הצהרה פשוטה החוגגת את כניעתן של דרום-תאילנד ומלזיה לצבאותיו של "קואין".
סקוט וורדן לא יודע מיהו אותו קואין. באותה תקופה, איש אינו יודע מי הוא אותו קואין, משום שהתאריך המופיע בכתובת המתארת את הקרב ההיסטורי על האנדרטה, היא 2041 – עשרים שנה בעתיד.
כרונוליתים (כרונו=זמן, ליתוס=אבן) נוספים מופיעים בין השאר גם בבנגקוק, קמבודיה, מקאו, אפילו בירושלים. חלקם ננעץ באופן חסר התחשבות בלב הערים וגורם להרס רב. כולם מתארים את דמותו של קואין – מנהיג, מצביא, מנצח.

"הקואין של ירושלים: עמוד בן ארבעה צדדים שהתרומם ליצור כס עליו יושבת דמותו של קואין.
קואין משקיף בשלווה מעבר לכיפת הסלע הסדוקה, בוחן את מדבר יהודה. הוא לובש מכנסיים וחולצה של איכר. על ראשו יש פס שעשוי להיות כתר צנוע, שבו עוצבו חצאי ירח ועלי דפנה. פניו רשמיות ומלכותיות. תוויו לא מיוחדים. הבסיס העצום של האנדרטה פוגש את האדמה עמוק בהריסות כיכר ציון."

האם העתיד הוא נבואה המגשימה את עצמה על חשבוננו? האם העתיד כבר כאן, בלתי נמנע, וכל מעשינו מובילים אליו, כמו שרשרת אבני דומינו חסרות משקל הנופלות לאחור? האם העתיד נועד להיות, או עשוי להיות?
שליו ומאיים הוא חזונו של וילסון, והוא מפותח בספר לתפארת. הופעת הכרונולית הראשון, המכריז על בואו של קואין – אירוע מכונן הנזרק כאבן אל לב ביצת ההווה, מחולל מעגלים של תהליכים עולמיים מורכבים. תנועות פרו-קואניסטיות הדוגלות בקבלת העתיד הבלתי נמנע מתנגשות באחרות, הטוענות שיש לעצור את קואין, גם אם צריך להילחם בו. מדענים במימון ממשלתי, אליהם מצורף וורדן, מתחקים אחר מהות הכרונוליתים בעזרת "מערבולות טאו" המנסות לקבוע מה קדם למה – העתיד או ההווה, ומה כוחן של ציפיות בקביעת מהלך הדברים.
זהו ספר מדע בדיוני חברתי. וילסון עוסק בעולם הנאלץ להתמודד עם השפעותיו של העתיד על ההווה ולהיפך, עתיד המקדים את זמנו, והוא עושה זאת בלשון ברורה מאוד, קולחת וכן – שלווה ומאיימת.

"עבור הדור שאחרי דורי, קואין ייצג את החדש מיסודו. את הפלת מבני הסמכות המיושנים ועליית כוחות שהיו קרים ומודרניים כמו הכרונוליתים עצמם."

קואין הוא מנהיג מסתורי הסוחף עולם שלם – אין לו מצע פרט לכיבוש, ולא אידיאולוגיה פרט לניצחון. מכיוון שלא הבטיח דבר, הרי שבעצם, הבטיח הכל.
מקנאים?

(יתפרסם בגיליון הקרוב של "תזה")

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s