מדוע? (על סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בשבילי)

כן, כן – טווין פיקס הייתה מהפנטת, והמשרד מצחיקה מאוד (הגרסה האמריקאית ניצחה את הבריטית בנוק-אאוט), והסופרנוס משולה לצלחת פסטה אל-דנטה טובה עם כוס דיאט קולה צוננת, ו-Weeds (אני לא מסוגל לשתף פעולה עם "העשב של השכן" – מצטער) לא רעה בכלל ו-Moonlighting הנהדרת עם סיביל שפרד וברוס ויליס עוד לפני שהוא היה ברוס ויליס ובנות גילמור המענגת או אוז האלימה למשעי, ואפילו בוסטון ליגל שיודעת לצאת מהקווים (איפה היית? שואל ג'יימס ספיידר את מפקד האנטרפרייז, לא ראיתי אותך בפרק הזה), אבל אין סדרה שטיפלה בי יפה כמו חשיפה לצפון. ואני אנסה להסביר: 
 
הריאליזם המאגי: לכאורה, זה העולם כפי שאנחנו מכירים אותו – עיר. אמנם עיר ספר ואמנם באלסקה, אבל בכל זאת – עיר. יש בר. יש מינימרקט. יש רופא. יש עשיר (לא שמח בחלקו), יש תחנת רדיו. יש מתווכת נדל"ן (טוב, היא גם טייסת אבל מתווך נשאר מתווך) ובכל זאת –  בכל רגע פורץ הקסם. רוחות אינדיאניות (The one who waits – איזה שם נהדר לרוח) מראות לאד צ'יגליאק איפה טעה. הגברים של מגי מתים כמו זבובים בדיוניים (ריק, למשל, נפגע על ידי לוויון תועה), לכריס ולברנארד יש נשמות תאומות, אף אחד לא יודע איך אדם מבשל כמו שהוא מבשל ואם להאמין לו, וג'ואל פליישמן הוזה לפעמים את רבי שולמן ולפעמים את עצמו.

 

התהליכים: ג'ואל פליישמן, הדבר הכי קרוב לגיבור בסדרה הזו, הוא רופא ניו-יורקי יהודי שמתגלגל לסיסלי, אלסקה כחלק מהחוזה שחתם עם המדינה: קח שכר לימוד, תן עבודה במקום מרוחק. בהתחלה יש מתח מיני עם מגי, ומתח תרבותי עם אנשים הלבושים פלנל ומדברים על דיג ודובים, אבל עם השנים – וכן, זה לוקח שנים – שנים של עשייה, צילום, התבגרות (זה לא יכול לקרות בשעתיים קולנועיות, או במיני סדרה בהולמרק) ג'ואל יורד במורד הנהר ומצטרף לכפר אסקימואי, ולחיים הפשוטים. הפגישה הסופית עם מגי לא פחות ממדהימה. הם יוצאים לאודיסיאה מושלגת שבסיומה, ג'ואל רואה מרחוק את מנהטן. עם התאומים, והירח והריח מהמעדניות. וודי אלן היה מייבב כמו ילד קטן.


 

 

 


 

הדמויות העגולות עד כדי להתפקע: כי זה מה שהופך סדרת טלוויזיה לגאונית – התחושה שהיא שם, מתרחשת במקביל לחייך – Suspention of disbelief במיטבו. שום דבר לא נכתב, נערך, מצולם, מאופר – הכל מתרחש. בכל רגע נתון נדמה שאכן יש חיים בסיסלי, אלסקה והם שם, כולם: מוריס וברברה, והולינג ושלי, וכריס, וג'ואל ומגי ומרילין ואד ורות-אן, ורון ואריק ואדם וחוה. הם שם ואתה יכול להציץ בהם בטלוויזיה, או פשוט לטוס ולהצטרף. נסו לטוס ולהצטרף לאבודים, ל-24 (לא משנה לאיזו עונה), לנמלטים. אי אפשר.

 

 

 
 
הד.נ.א של הסדרה: הקהילה החפה מטלנובליות, התום וטוב הלב, והטבע וחוש ההומור הלא יצפאני – החם, האמיתי, המדגדג.
 
 

 

 
אבל: ובכל זאת, העולם האמיתי פצפץ את הבועה – רוב מורואו (ג'ואל פליישמן) החליט שהוא בשל לתפקידים אחרים, גדולים, ג'והן קורבט (כריס אין דה מורנינג) התחתן עם יווניה, ג'אנין טרנר (מגי אוקונל) התארסה לאלק בולדווין ואדם ארקין (אדם) הפך משף גאוני עם פגם דיבור לנודניק בשיקגו הופ. אשתו, מעיקה העונה על עקרות הבית המיואשות.
 
אז מה נשאר:
לקנות באמזון ולקבל את ה-DVD במין מעיל עם מוּס על הריצ'רץ'.
ועל היוצרים. אחד המפיקים הוא דיוויד צ'ייס – סופרנוס.
 
לסיום, ציטוט מפי הג'ואל בעצמו:
"?Where's Amnesty International when it comes to Joel Fleishman"
 

 

 


 

9 מחשבות על “מדוע? (על סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בשבילי)

  1. אכן מהסדרות הטובות שהיו, שילוב של כתיבה מצויינת שיצרה דמויות עמוקות ושחקנים מצויינים. זכרונות רבים מהצפיים והחיים לצד הדמויות שהזכרת (אבל שכחת את רות-אן! ואת אד המקסים אף הוא!)
    דווקא הפרקים האחרונים היא לא אמינים במיוחד, בפרט כאשר הם הביאו רופא אחר לעיירה במקום פליישמן והסדרה דעכה אט אט…

  2. לא שכחתי, אולי הצנעתי. את רות-אן אני מודה שאף פעם לא אהבתי במיוחד. כן, היא היתה עצמאית וחביבה ומלאת חיים ומופת לכל זקן, אבל משהו שם לא עבד.
    עם אד הסליחה – הוא בחור טוב. הפרק שבו הוא רוקד עם כריס ועגור/חסידה/פלמינגו (לא זוכר בדיוק) שמגיע/ה לביקור אחת לשנה הוא אחד האהובים עליי.

  3. אני חושבת שכשהסדרה התחילה הייתי בשנות העשרה המוקדמות לחיי, לא היה עוד ערוץ 2 לדעתי (לא אצלנו בדרום לפחות) וערוץ 1 שידר אותה ביום שישי בצהריים. הכל התנהל שם באיטיות כזו שזה באמת הרגיש אמיתי. אני זוכרת שניסיתי לבדוק אם סיסלי באמת קיימת. אגב שכחת לציין את התפקיד של קורבט כאיידן בסקס והעיר. לקח לי המון פרקים ותספורת קצוצה מצידו עד שהתחלתי להאמין לו שהוא כבר לא כריס מסיסלי.

  4. אחת הסדרות הטובות ביותר שהוקרנו כאן, ללא ספק. היה בה מין היגיון מיסטי מוזר. אגב, אחד הדברים הפחות ידועים היא שהסידרה יצרה מנהג מעניין ששווה לספר עליו.

    באחד מפרקי הסידרה מקימים שני גברים מלון קטן סמוך לעיירה סיסלי. לאחר זמן מתברר כי מגיעים אליהם הרבה תיירים יפאנים. הסיבה: ביפאן, אליבא דיוצרי "חשיפה לצפון", קיימת אמונה שלפיה עשיית אהבה תחת הזוהר הצפוני תביא להולדת ילד חכם במיוחד (אולי אני מפספס במשהו, אבל נדמה לי שזו הייתה האמונה). בעקבות הקרנת הסידרה ביפאן, נרשם גידול דרמטי בתיירות היפאנית לאלסקה, בין היתר במטרה…לעשות סקס מתחת לזוהר הצפוני.

    אחלה אומאז' עשית לסידרה הזאת, יואב. כל הכבוד.

  5. שיש עוד רבים שחוו את אותן חוויות ומעריכים את הסדרה. מגיע לכולנו מרתון מתישהו.

    נעמה – תודה.
    סיגל, כן – ערוץ 1, שישי בצהריים. 1990 והלאה. היו מקליטים לי את זה כשהייתי חוזר מהצבא. לפעמים, עקב החלטותיהם השקולות של הגנרלים (זה לא חדש, הבלגן הזה), נאלצתי לראות שלושה פרקים ברצף. כיף. לגבי כריס כאיידן – זוכר, אבל זה לא הותיר בי רושם מיוחד.
    אורי – תודה רבה. לא ידעתי על היפנים, ומצד שני – אני לא מופתע. אומה קאלטית.
    מכבס – תודה. האמת, עשיתי חשק גם לעצמי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s