מה? (חמישה דברים וגו')

נו, גם אני קיבלתי. תודה ליוסי רז שהזמין אותי. איזו הקלה! (-:

אז הנה, חמישה דברים:
1. יש לי רתיעה מכפתורים – לא יכול לגעת בהם. לא רוצה לשמוע עליהם. אין לי מושג איך עברתי את הצבא. כדי לחיות חיים שלמים ומלאי ליוויס, יש לי חלוקה ברורה מאוד לכפתורים מותרים, למשל כאלה ממתכת, או של השלט של הטלוויזיה (כי הם לא ממש כפתורים), לכאלו שלא יעלה על הדעת.

2. ההורים שלי לא יודעים להסביר את סעיף 1. מספרים לי שכשהייתי ילד, הייתה לי קופסה של כפתורים, אני זוכר אותה במעומעם, אבל יודע שלא בלעתי/הזרקתי/ירקתי/או כל פועל פרוידיאני אחר, אף אחד מאותם כפתורים, כך שאין טראומה רצינית שאפשר להאשים.

3. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. אני עומד ליד בריכת מים קטנה, ברחבת בית חולים, קנו לי בקבוק פלסטיק מלא בסוכריות שתולים עם שרוך על הצוואר ואני מתלבט אם להאכיל את הדגים. אני בבית החולים כי אחותי עומדת להיוולד בכל רגע.

4. בכל בוקר אני מסיע את מייקי, הבת שלי, לפעוטון. אנחנו שומעים רפי רשף ו/או עושים קולות של חיות. זה החליף חתירה בקייאק בירקון, אבל אני לא מתלונן – אין מה להשוות. ובכל זאת, אני מקווה לחזור ולחתור באיזור גן החובה או כיתה א'.

5. הרעיון הראשוני שהיה לי לגבי הבלוג ברשימות היה לתעד את תהליך כתיבת הרומן השני שלי . לגלות הכל: את ההתחבטויות, הלבטים, התפניות בעלילה, ההארות, הדד-אנדים, החרדות, השריטות, המשפטים שנכתבים לפנקס באמצע הלילה או תוך כדי זינוק בעליה במכונית. משהו בסגנון של "דה מייקינג אוף", אבל לא יכולתי – זה פולשני מדי ואני בקטע הזה קצת מיושן – צריך לצאת לאור כמו שצריך, לא עם פנס לתוך העיניים. אני בערך באמצע הספר.

6. אני אנרכיסט חבוי.

שירילי דה-פו , אלכס אפשטיין, יניב גבאי מילר, רטובה ולא מעמבה, גיא מאירסון – ראו הוזמנתם.

9 מחשבות על “מה? (חמישה דברים וגו')

  1. גם כפתור "שלח"?

    (פעם עשיתי מייקינג אוף לציור גדול, בתוך ספר קטן. הספר הקטן יצא הרבה יותר טוב (טפי, אין מילה כזאת) מהציור הגדול.)
    איזה כיף לך שאתה כותב.

    נמאס מאיגבק, דורשת גיוון!

  2. אני סקרנית לדעת, ואתה לא חייב להשיב🙂
    בתך לבושה בבגד שנרכס בכפתורים, מבקשת שתסייע לה להסירו, ואין אדם אחר בסביבה – מה תעשה?
    בהצלחה עם הרומן.

  3. הבת שלי לא לבושה בבגדים עם כפתורים. היא בת שנה ושלושה חודשים כרגע, וכמובן – תיקתקים אינם כפתורים!
    אבל אם חייבים – אני נושך שפתיים ונוגע.
    תודה על הבהצלחה. הרומן באמת יותר חשוב מהכפתורים.

  4. תודה שהשבת🙂
    ודבר מה נוסף – ה'דבר' השלישי, הילד בן השלוש ש'טיפס' מהזיכרון שלך, מלא חיוּת. התיאור נפלא. כוונתי לסצינה זו: "אני עומד ליד בריכת מים קטנה, ברחבת בית חולים, קנו לי בקבוק פלסטיק מלא בסוכריות שתולים עם שרוך על הצוואר ואני מתלבט אם להאכיל את הדגים."
    יש במשפט הזה משהו מקסים. אולי תכניס את 'הילד הזה' לרומן שאתה כותב?

  5. תודה, אבל זה לא עובד ככה (-:
    ובמחשבה שניה, יש מהילד הזה בכל מה שאכתוב. הילד הזה הוא אני!
    ובמחשבה שלישית, אני באמת כותב את הרומן הנוכחי בזמן הווה, כך שצורת המשפט אכן מתגלגלת גם לשם.

  6. זו הזמנה פתוחה, אין דד-ליין ולא צריך להתנצל.
    בהזדמנות זו, אני מחזק את ידייך בכל הנוגע לאהדה לבנות גילמור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s