מתי? (היום, 24.1.07, במעריב)

היום במעריב, במסגרת מוסף "לימודים" העוסק בסטודנטים והשכלה גבוהה (עמוד 15 למי שנולד עם כפית של כסף בפה ולא רגיל לדפדף), מתפרסם טור שפעם כתבתי עבור תזה והופיע גם כאן, ברשימות. הטור הגיע לשם באדיבותו של איל שפירא שערך את המוסף הזה ונתקל בטקסט במסגרת שיטוטיו כאן.
האינטרנט עובד.
מ.ש.ל.

יש משהו לא פתור במלחמת העולם שלי בעבודה. אני מודה.
ברומן שאני כותב כרגע אין לזה מקום, אבל משהו ברעיון שכבר קייים לרומן השלישי, מהבהב סביבו.
אז לאחר שהטור התפרסם בתזה, ונסרק, ונשלח לחבר טוב במייל, הוא עשה דרך די מדהימה והתחיל לגַ'עַגֵ'עַ ויראלית מאחד לשני ואפילו חזר אליי כמה וכמה פעמים, רטוב ועייף, מתיבות דואר של עשרות אנשים שאינני מכיר.
אפילו כאן, למרות שאני שונא את הסטטיסטיקה, זה הפוסט הנצפה ביותר אצלי.

בקיצור, אני לא לבד. כנראה שהקונספט הזה של לקום בבוקר, ולשמוע רפי רשף, ולהגיע בטבעיות כזו למקום העבודה, ולהגיד "הי" לאנשים במחילות עשויות גבס, ובערב להגיד לאותם אנשים "ביי", ולחזור הביתה ולשמוע שמעון פרנס (סתם), ולהדליק טלוויזיה ולראות, בין אורי גלר אחד למשנהו, איזה סרט טבע על דבורים או נמלים בערוץ שמונה, ולא להבחין בדמיון הנורא – מציק לעוד כמה אנשים.

אז רשמתי לפני לקרוא את בשבח הבטלה של ברטראנד ראסל, את אלוף בטלות של טום הודג'קינסון וגם את המאמר הזה של בוב בלאק.
ובינתיים, זה קרב חפירות. הכנתי לי שוחה שנמשכת שלושה ימים בשבוע, וביומיים הנותרים אני כותב.
סוף שבוע זה סוף שבוע – אין זמן לכלום.

ולמה כתיבה לא נחשבת אצלי לעבודה, אתם שואלים?
פשוט מאוד.
כי לפי דעתי, עבודה זה משהו שהייתם מפסיקים לעשות כבר מחר, אם הייתם זוכים בעשרה מיליון דולר כבר היום. בעצם, למה עשרה מיליון, תחשבו בגדול, תחשבו ארקדי – עשרה
מליארד.
אם הייתם זוכים היום, האם הייתם ממשיכים לנהל פרויקט/למלצר/לתעד/לשכתב/לקודד/לפרסם/ליחצן/להקליט/לערוך/להגן על מרשכם/ל-אין לי מושג מה
אתם עושים שם? לא נראה לי.
אם אני הייתי זוכה היום, הייתי ממשיך לכתוב מחר. בית קפה. לפטופ בן שמונה. עמוד 155, לילה. הם יוצאים החוצה (לאחד מהם אין ממש ברירה). המון דברים חדשים שלא היו ברורים רק עשרה עמודים קודם לכן.

זה בדיוק העניין, אני כותב כאילו שכבר זכיתי בעשרת המליארדים.

מחשבה אחת על “מתי? (היום, 24.1.07, במעריב)

  1. פחות, ועם הרבה פחות (חיחי, אחד הצירופים החביבים עלי, זה) לחץ, אבל כן. רוצה להמשיך לעבוד עד יומי האחרון.
    הרבה מדי שנים הייתי בטלה מעבודה*, וההשפעות של זה על הנפש, איכלומר, לא משהו.

    * כזו שמשלמים עליה. אל תגיד לי לכי תתנדבי בויצו. לא אותו דבר.

    בברכת מקאו!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s