מקום? (אילת, בשבוע שעבר. עותק פיראטי)

אני מודה שרוב האנשים שהגיעו ביום רביעי האחרון לספרייה העירונית באילת, היו אילתים.
לטובת המיליונים הרבים הפזורים מצפון לה, אני מביא את עיקרי הדברים, כפי שאני זוכר אותם, מהמפגש הנ"ל:
_____________________________________________________________________________

שלום, אני יואב ואני שמח מאוד שבאתם. הגעתי לכאן כדי לערוך לכם הכירות ראשונית עם הרומן הראשון שלי שיצא השנה בהוצאת זמורה ביתן. ואולי על הדרך תכירו מעט גם את המחבר.

"שלושה דברים לאי בודד" מתאר נסיעת עבודה של שכיר היי-טק ישראלי, הנשלח לאי בדרום מזרח אסיה, באוקיינוס ההודי.
אני רוצה לדבר מעט על הלך הרוח שנמצא בבסיס הספר, שהוביל אותי לכתיבתו. לשם כך, אני רוצה להחזיר אתכם ל-1993.

אני בן 24, בטיול הגדול של אחרי הצבא. אני מאוד נהנה. לומד על עצמי המון דברים. לומד גם על אחרים. אני מגיע לתאילנד ושם מסבירים לי שהיא מחולקת לשלושה חלקים – הצפון, בנגקוק, והאיים. אני עורך עם עצמי התייעצות קלה ומתמקד באיים.
הדבר הראשון שאני קולט שם הוא השמות: קו-פנ-גן, קו-סמוי, קו-טאו, קו-פי-פי, קו-לאנטה, והשמות האלה מתנגנים, הם משחק אסוציאציות, הם קוראים לי להוסיף כמה משלי.
בהשראת נילי, המורה שלי למתימטיקה מהתיכון (4 יחידות), אני מגיע ל-"קו-סי-נוס" ו-"קו-טנ-גנט". ואני אומר לעצמי שאולי פעם, אכתוב משהו על מקום הנושא את אחד השמות. עוברים כמה חודשים ואני חוזר לארץ. לומד באוניברסיטה. פוגש את אשתי לעתיד. עושה מילואים. מתחיל לעבוד בהיי-טק. מתחתן. מתקדם ומתמקד בסטארט-אפ הקטן שהולך וגודל.
אנחנו כבר ב-2001. אני סמנכ"ל פיתוח. ואז לפתע, כן, ממש כך, לפתע – אני מרים את הראש, ואני חוטף חום. אני לא מרוצה, בלשון המעטה. אני מאוכזב קשות מהאנושות – לא בגלל שאין שלום, שיש טרור, ואין תאומים, לא בגלל שאנשים מתים ברעב או עובדים תמורת סנט ליום – כל אלו דברים איומים, כמובן, אבל האכזבה שלי מהאנושות צנועה יותר. אני לא מצליח להבין מדוע אני מרגיש כך, לאחר שעשיתי לכאורה, את כל הדברים הנכונים. את כל מה שבשם הסדר החברתי והנורמטיביות נחשב לקדוש.
אני מתחיל לכתוב את הספר. ואני רוצה להקריא לכם את המשפט הפותח, הרווי באותה אכזבה:

"השנה היתה אלפיים ומשהו, אך העניינים לא היו עתידניים במיוחד. הטכנולוגיה אמנם אפשרה ללוייני ריגול רכלנים להתלחש בשמיים, אך עדיין, תמורת מעט שיבולת שועל הובילו חמורים דליי אורניום אל מערות מרוהטות של קנאים יחפים."

גיבור הספר הוא אוֹדִי, מודאג. ציני. שונא אי-ודאות. מעשן סיגריות דמיוניות. הוא מועסק כיועץ טכני בחברת היי-טק גדולה, אך בטוח שהוא לא יודע לייעץ וחסר כל חוש טכני. לנסיעת העבודה הוא יוצא מתוך כוונה לחזור ביום חמישי (יש משחק בטלוויזיה), ומתוך חשש גדול – עקב טעות בירוקרטית, אחד החיסונים הדרושים נשכח, ומחלה מסתורית בשם "קדחת הזחל" מאיימת עליו. אסור לו להיעקץ.
שני קטעים קצרים על אודי:

"למרות שהיה בהן משהו ירוק, נחשב תמיד לבעל עיניים חומות. קומתו הייתה ממוצעת. זה לא עמד להשתנות, אך כשהלך, שילב הִיפּ-הוֹפּ בצעדיו כך שנדמה שהיה גבוה יותר. כל כולו רצה להיות קוּל. כהרגלו בארצות חמות לבש חולצת טריקו גזורת שרוולים ויחד עם הטרנינג הכתום ונעלי הכדורסל האפורות, לא נראה כמו היועץ הטכני, הרציני והמעומלן, שהופיע במודעות הפרסומת של אדוויס. שרירי הידיים שלו היו מרשימים, אבל לא עד כדי כך שהיו מחלצים אותו מצרה."
"לפעמים, למרות שלא היה רופא, איבחן שמשהו לא ממש בסדר. הצל הדואג שהטיל על הרצפה הלך ודמה לצילום רנטגן לא מוצלח. הוא רצה להיות שלם עם עצמו וכששמע קליק פנימי, לא תמיד ידע אם משהו נסגר בו או נשבר.
למעשה, היה בכך מספיק כדי שיֵדע מה מצופה ממנו – הוא צריך להשתנות, לא?

אוֹדִי גם הניח שידע כיצד – בין היתר היה עליו למקם את עצמו במרחק שווה מהיין ומהיאנג, מהפנג ומהשואי, מהקארפה ומהדיאם. היה עליו לשמור על עצמו, לא לתת יותר משקיבל, לא להיראות להוט אבל גם לא לוותר. היה עליו להפחית בסוכר, במלח, בבשר, בחלב, בקורנפלקס, בדיאט קולה. היה עליו להפריז במים, בירקות הירוקים והכתומים, בשמחה בחלקו, באמונה בעצמו. בעיקר, היה עליו להיראות פחות מודאג."

וכאמור, אודי נשלח לאי. להזכירכם, הייתי צריך לבחור בין קו-סי-נוס ו-קו-טנ-גנט. ידעתי שאני ממקם את האי שלי במזרח אסיה. קו-סי-נוס נשמע כמו אי יווני. בחרתי בקו-טנ-גנט.
אם תיגשו לסוכן הנסיעות שלכם, ותבקשו הצעות מחיר לחופשה בקו-טנ-גנט, לא תקבלו. קו-טנ-גנט הוא אי בדיוני, אבל אם אתם רוצים לדעת היכן בדיוק הוא ממוקם, דמיינו את מפת העולם, ואת האוקיינוס ההודי. שם, ב-A הראשון של אותיות ה INDIAN OCEAN הפרושות על המפה, חבוי קו-טנ-גנט.

מגיעים אליו, דרך אגב, בטיסה מבנגקוק.

האי מאכלס את העם הקו-טנ-גנטי, כור היתוך של אנגלים, סינים והודים. יש בו מונרכיה, ושליט הנחוש להסיט את כלכלת האי מאגוזי קוקוס לתיירות. "איים," הוא אומר, "הן אחת הדרכים בהן בחר הטבע לחזר אחר בני האדם."
וקו-טנ-גנט הוא אכן כזה:

"השמש צבעה את העלים בלכה שקופה והאוויר חזר להיות חם. הכל היה חי, מטפטף, מצרצר, מקרקר, מהביל, הפוך מהצינה שהרגיש. אפילו העצים, חסידי הוִיפַּסַאנַה, החליפו מלמולי פוטוסינתזה. מבפנים, נראתה החורשה כמו בית הקיץ של הטבע, עם שלט 'נא לא להפריע' גדול על הדלת. בקומת הגג, דקלי הקוקוס ערבלו את האוויר בעזרת כפותיהם. שיחי טפט פרחוניים הטילו צל כהה על ספות שרך ורצפת טחב. הציפורים היו לבושות למסיבה, עליזות כמו נוסעי הקרון הראשון במצעד האהבה. הפרחים היו דמויי גביע. כתום במקום הראשון, צהוב בשני, לבן-שנהב בשלישי. האדמה הזו נכנסה להריון בקלות, בכל פעם שדבורה מכוסת אבקנים התעטשה."

ללא ספוילרים מיותרים, אני חוזר לבעיה שהטרידה אותי ב-2001, ומלווה גם את אודי. הוא מנסח אותה כך:

"אני לא מוכן לחיות ככה." ניסה להסביר, "להתעסק בנהיגה ובטנק הדלק שהולך ונגמר במקום בנוף. בישורת להתכונן לסיבוב ובסיבוב לישורת."

וגם אני לא. סמוך ליציאת הספר לאור, הפסקתי לחפש משרות ניהול בהיי-טק ונפרדתי מהאגו, או מהתחושה שהעבודה, כפי שהיכרתי אותה, אמורה למלא תפקיד מספק ומרכזי בחיי. התמקדתי בחיפוש אחר משרה חלקית, תמורת הרבה פחות כסף, והרבה יותר זמן פנוי. היום אני עובד שלושה ימים בשבוע, ובשאר הזמן, כותב את הרומן הבא.

אני לא יודע לענות על השאלה – "איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?" ריאליזם פנטסטי? אולי. אני מנסה לכתוב ספרים לא שגרתיים, במובן העדין של המילה. לערער את תפיסת המציאות של הקורא (כל הזכויות על הניסוח הזה שמורות לשמעון אדף שהתווכח איתי בלהט, אבל פלט תוך כדי כך את מה שניסיתי להסביר). וכדי להבין בדיוק על מה אני מדבר, דמיינו נהיגה ברכב קטן ומחניק בפקק תנועה בצהריי יום ראשון. הרדיו המכוון תמידית על רשת ב' עובר בדיוק למקבץ פרסומות. נוזל לניקוי כלים. אולם חתונות. טוטו. לוטו. פרויקט דיור למבוגרים. ואז, לפתע, אתם רואים קשת בשמיים. חצי מעגל, גדול כמו ההולה-הופ של זאוס, בשבעה צבעים, מונף מעל ראשיכם.

ודרך אגב, עוד שאלה שאיני יודע לענות עליה היא "אלו שלושה דברים היית לוקח לאי בודד?"

שוב, אני מודה לכם שבאתם, ואשמח לענות על שאלות.

7 מחשבות על “מקום? (אילת, בשבוע שעבר. עותק פיראטי)

  1. שלא היה לי כוח לקרוא את הכול, אבל התעכבתי על הציטוטים ואהבתי את הסגנון שלך. שמתי ברשיימת הלקנות הבאה.

  2. אני חושב שהשירות שאתה מעניק לקוראי הבלוג מוגזם.
    אין אף בלוג שמעניק לקוראיו תקצירים של אירועים שבהם לא היו.
    באת הרווחת…לא באת הפסדת.
    אם נתרגל לתקצירים לא נבוא לעיקר.
    אני מבקש ממך לנהוג בנו ביתר קשיחות ולהבין שגם אנחנו בני אדם.

  3. קראתי את הספר לפני שנה ומשהו, ופתאום היום נתקלתי בלינק עם השם "יואב אבני", והייתי חייבת להכנס. הגעתי לכאן. מעניין לקרוא את ה"מאחורי הקלעים" של הספר הזה, שגרם לי לעשן סיגריות דמיוניות… =)
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s