מה? (העבודה כבית שני – השקר הגדול)

יום אחד תהיה בן שלושים ומשהו. גם את. אין לי מושג אם תהיו נשואים או תשוטטו בשדות הציד הנצחיים של הרווקות. אם תגורו בשכירות או תקנו דירה, אם תגדלו ילד, כלב, או חתול, אבל אני מוכן להמר – אתם תעבדו. תשע, עשר או אחת-עשרה שעות ביום.
אתה תהיה בהיי-טק, את במשפטים, או להיפך, או שאת במשרד השקעות ואתה במשרד עורכי-דין או ששניכם בפרסום – מה זה משנה?
תרוויחו ששת אלפים, עשרת אלפים, חמישה-עשר אלף, אתם יודעים מה, עשרים אלף שקלים בחודש – מה זה משנה? עניים לא תהיו. עשירים לא תהיו.
תשע, עשר או אחת-עשרה שעות ביום.
הרבה, לא?
ביום הראשון שלכם בעבודה החדשה, תשבו מול מנהלת משאבי האנוש והיא תאמר לכם שהגעתם לחברה מיוחדת מאוד. "אנחנו משפחה". היא תגיד. "אנשים רואים בא.א.שטיחונים," (או בשולמן וגולמן אחזקות, או ב D.D.T מערכות – מה זה משנה?), "בית."
קחו נשימה עמוקה. חייכו בנימוס. תעשו כן, כן, עם הראש וזכרו – לא בית ולא משפחה.
אתם מבינים, אני כבר בן שלושים ושש. אתם תהיו, יום אחד, בני שלושים.
זה אומר שעבורכם- הגעתי מהעתיד.
הגיוני, לא?
וככזה, אני יודע שיש שאלה אחת שעליכם לשאול את עצמכם מדי יום – איך לא לבזבז את הזמן? אם אתם לא גילמנאים או מקסיקואים (אם כן – סביר שכבר מצאתם את התשובה, ובכלל, מי יודע אם תעבדו אי פעם?), אם אתם לומדים לקראת תואר בכלכלה, ראיית חשבון, עריכת דין, הנדסת תעשייה וניהול, מחשבים וכל השאר, אם אתם משבט נפתלי, רקאנטי, וולפסון, ארובוביץ' או מינקוף – הסיכוי שהתשובה הנכונה תסתתר במקום העבודה, נמוך מאוד.
אז איך לא לבזבז את הזמן? תשובות אפשריות:
* להעביר מיד לפרנקל מהכספים את דו"ח החריגים.
* לסגור את דמי המשלוח מול סמנכ"ל התפעול.
* להעלות רעיונות לשיווק נוזל שטיפת אסלות.
* להוסיף נספח שריפות לחוזה, ולבטל את הפיצויים.
תשע, עשר או אחת-עשרה שעות ביום, ואין תשובה.
מטריד, לא?
במקום לספק תשובה, מקום העבודה יוצר פעולת הסחה, ומנסה לטעת בכם תחושה כוזבת של בית, של משפחה. אתם הרי חשובים, אתם הרי משאב, ה-משאב. כאן גרים בכיף, המנכ"ל, מנהלת משאבי אנוש ואתם.
תיזהרו מהרמות כוסית ונאומים מביכים בחגי ישראל, מטיולי טרקטורונים מגבשים, מלוחות שעם עם תמונות מערב הבאולינג האחרון, ממיילים מלאי פאתוס הקוראים לכם לשמור על ניקיון המטבח כי הוא שלכם ובשבילכם. ותיזהרו מעבודה, באופן כללי. הדבר החשוב ביותר שתעשו בשנים הבאות לא יהיה למצוא עבודה, אלא למצוא את הדרך להציב לה גבולות. היא שם ואתם כאן. היא לא הייעוד שלכם, לא סיבת קיומכם, או המרענן הרשמי שלכם, היא לא משפחה ולא בית.
התשובה לשאלה איך לא לבזבז את הזמן טמונה באויב הגדול ביותר של העבודה, הזמן הפנוי. אם לא תפענחו את חידת הזמן הפנוי שלכם לפני שתחתמו על החוזה הבלתי נמנע – מקום העבודה יתחפש לבית ויבחר עבורכם את התשובה. הלא נכונה.
ובמוקדם או במאוחר, זה יכה בכם – תשע, עשר או אחת-עשרה שעות ביום.

23 מחשבות על “מה? (העבודה כבית שני – השקר הגדול)

  1. אבל אפשר גם וגם. זה לא פשע כשנעים בעבודה וזה אפור, כמו הרבה דברים

    ובתור נפתלאית, זה גם היה כיף לקרוא

  2. הכה את המערכת. עשה מקסימום דברים שאתה מעוניין לעשות ומינימום כאלה שקשורים בעבודה. אני כותב סיפורים, מאמרים, טורים וביקורות בעבודה. אני עורך בעבודה. לפעמים אני אפילו כותב מוסיקה בעבודה. יותר מחצי מהספר שלי נכתב בעבודה, וכך גם לפחות שניים משירי הטובים ביותר. קשה, נכון, דורש הסתגלות, אבל בסופו של דבר, אם אתה מצליח להגיע למצב שעוזבים אותך בשקט למשך לפחות כמה שעות בכל יום – או כל היום – אתה מסודר.
    כמובן, צריך לדעת איך להסתדר ולנווט את תפוקת העבודה ו(בעיקר) את ציפיות המנהלים, אבל זה לא נורא מסובך.

    ואחרי שכתבתי כל זאת, אודה ואתוודה שאני מת לעוף קיבינימאט מההייטק הזה.

  3. חכה שתעבור את גיל חמישים.
    לא רק שהשקעת חיים שלמים ב"בית" וב"משפחה" עלאק…. אז לפתע פתאום מגיע מנכ"ל חדש ובמסגרת התיעלות או ארגון מחדש או כל סיסמא משפחתית אחרת פתאום הבנאדם מוצא את עצמו בן רגע מחוץ למשפחה ובגילו המתקדם כל מה שמצפים ממנו "המשפחות" השונות זה שיקנה לעצמו מצבה.

    בגיל שלושים או שלושים ושש עדיין נדמה שאי שביעות רצון מקום העבודה פותרים בלעזוב וכמה חודשי בטלה ומקסימום נמצא מקום עבודה אחר.

    כשעוברים גיל חמישים, למרות שזה לא כל כך זקן כמו שנדמה, כבר אין "משפחה" ואין "בית" פרט לאלו שאתה מקים לעצמך בדם יזע ועצבנות. עולם אחר לגמרי והרבה יותר מסובך מלקום כל יום לשעות הרבות של העבדות הנ"ל.

  4. דרך אגב, זו לא בעייה של היי-טק. המילכוד זהה גם מחוץ לעולם ההיי-טק: סגן ראש מחלקת מזון ומשקאות במלון, מנהל אגף מהדקים בחטיבת ציוד משרדי – הכל בסופו של דבר מסתכם בזה שאתה מקבל משמעות משומשת לחיים מאיזה יזם/מדינה שחתומים על תלוש המשכורת שלך.
    והפתרון:
    מהרגע שהצלחתי לנסח לעצמי בקול רם את מה שאני באמת רוצה לעשות – לכתוב ספרים, ידעתי שלא אוכל להמשיך לעבוד במשרה מלאה.
    אני חושב שהמפתח הוא משפט שמופיע במאמר של רוני (כמה תגובות למעלה), אתה צריך להחליט כמה אתה מוכן להשקיע, אבל התוספת שלי היא שההחלטה אינה בסדר גודל של מספר שעות ביום, אלא בסדר גודל של מספר ימים בשבוע.

    אני משאיר היום בידיים שלי יותר זמן פנוי (יומיים שבוע), מקדיש אותם לכתיבת הרומן הבא, ובשלושת הימים הנותרים אני עדיין נאלץ לעבוד.

    כשעובדים במשרה חלקית השכר אמנם נמוך יותר, (למרות שעקב מדרגות המס המוטרפות, מגלים שבאמת לא היה שווה לעבוד כל כך קשה), אבל הייאוש מאובדן הזמן מתפוגג ומשקל העבודה בחיים הופך זניח.

    נסו ותהנו.

  5. כמה טוב שאיש חכם ובעל ניסיון מנסה להקנות טיפת חוכמה ואור לסטודנטים הצעירים והלהוטים(פורסם ב"תזה", נכון?).
    הבעיה היא, שלהבין "בראש" זה לא מספיק. בדרך כלל עד שלא מקבלים סטירה מהחיים התובנות היפות האלו לא חודרות מספיק עמוק כדי שמישהו יעשה איתן משהו.
    אבל תמיד שווה להמשיך לנסות
    יפה מצידך🙂

  6. אבל אולי באמצעות המילים הנ"ל, כשהסטירה תגיע, והיא תגיע – אנשים יתפכחו בגיל שלושים ומשהו ולא חמישים ומשהו.
    במילים אחרות – נחיה ונראה.

  7. ונכון.
    אבל מה תגיד לאותו סטודנט צעיר שגם רוצה לפרנס את משפחתו ולא רוצה לרדוף אחרי המינוס עד גיל 70 והלאה?

    לדעתי אתה צודק בנוגע להעמדת הפנים. אני בספק אם מישהו באמת חושב שמקום העבודה הוא משפחה או כל דבר דומה אחר.
    רובנו פשוט מנסים לעשות את המיטב ואם כבר לעבוד אז לעבוד שמבקום עם תנאים טובים – למקסם את הרווח על השעות שלנו.

  8. מה שאני אומר זה שהמודל הרגיל של בחור-פוגש עבודה בגיל 23 ומשתדל לעשות את המקסימום, לא טוב.
    למקסם את הרווח על השעות שלנו כמו שאתה כותב, לא יגיע לדעתי מעבודה במשרה מלאה במקום עם תנאים טובים וכו'.
    הוא יגיע ממציאת הדבר שבאמת רוצים לעשות ודחיקת העבודה למקום הראוי לה. למשל – ירידה באחוזי המשרה והשארת זמן לדברים האמיתיים. אפשר להתפרנס ככה. מנסיון.

  9. העבודה בכל תקופה סיפקה לרבים כלוב של הגדרה עצמית.
    המהפיכה התעשייתית והקפיטליזם פשוט עשו את זה באופן מתוחכם והרסני יותר.
    דבר אחד בעיניי לומר: אני הנגר של הכפר, ואחר – אני מנהל מחלקת מהדקים ב-א.ב. ציוד משרדי.

  10. עצרו לשנייה ותחשבו..
    ככל שאנחנו עובדים יותר אנחנו צוברים יותר ידע.
    ככל שאנחנו מחזיקים ביותר ידע אנחנו שווים יותר כסף לא?
    ככל שאנחנו מחזיקים ביותר ידע אנחנו צריכים להשקיע פחות שעות לא?
    אז …למה…
    ככל שעובר הזמן אנחנו לא מרווחים יותר ועובדים פחות???

    ככה זה צריך להיות,מי שמעסיק אותנו קונה את הידע שלנו ולא את השעות שלנו!!!!

  11. הזהות המשפחתית היא מניפולטיבית באותו אופן. הגנים שלנו משתמשים בנו כדי להשתכפל.
    אנחנו אוהבים את הילדים שלנו כתוצאה מהתניות אבולוציוניות.
    אפילו האני שלנו בכבודו ובעצמו חטף את גופנו כדי לעשות בנו כרצונו.
    הכל זיוף.
    הכל ניצול.
    איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים?
    האם אין קולקטיב ששווה להשקיע למענו?
    אפילו

  12. למרות שאני רק בת 18 כבר יצא לי להשתתף בכמה שיחות על הנושא הזה.
    החל מכיתה א' אנחנו לומדים "לקראת הבגרויות" וכאשר סוף סוף סיימנו את בית-הספר עם התעודה הנכספת, אנחנו מגלים שהיא לא שווה כל-כך הרבה כמו שאולי חשבנו ועכשיו צריך גם פסיכומטרי. ואחר-כך אנחנו מתקבלים סוף סוף לאוניברסיטה אבל אפילו אחרי זה, מה כבר אפשר לעשות בימינו עם תואר ראשון? אז אנחנו ממשיכים לתואר שני, ואולי גם לדוקטורט, ואז סוף סוף אפשר להתחיל לעבוד ולהרוויח מעט כסף.
    אז אנחנו עובדים, ואנחנו חוסכים קצת לפנסיה, כדי ש*יום אחד* כשיהיה לנו זמן, יהיה לנו גם כסף ונוכל לעשות מה שבא לנו.
    אבל מה בעצם בא לנו? בגיל 65 (או, מתי יוצאים לפנסיה?) פתאום יש לנו זמן פנוי.
    אנחנו לא צריכים יותר ללמוד,
    אנחנו לא צריכים יותר לעבוד.
    החיים ה*אמיתיים* החלו. (בגיל 65 כן?)
    אבל מכיוון שעד אותו יום מעולם לא עשינו משהו שרצינו באמת, גם בגיל 65 אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו.

    יש כאלה שמנסים להגיד שבית-הספר הוא הכנה לחיים האמיתיים.

    אבל החיים האמיתיים מתחילים ברגע שאתה נולד.

  13. וואי זה כל כך מדיוק ,אין לי מילים
    בתור עובדת חברת סלקום מהיום הראשון לא הסתדרתי עם הסיסמה הזו משפחה הסברתי להם שאני לא צריכה משפחה, יש לי מספיק את שלי, ושסבתא שלי חופרת היא חופרת.
    אושמתי באנטי חברתי,בעייתית אמרו לי שאני אנטי חברתית ,סנובית
    האמת שיש כל כך הרבה צבועים אצלי בעבודה שלא רציתי חברים כאילו
    אני עובדת כמעט כל יום 12 שעות ומה יוצא לי מזה משכורת של 5 וחצי מי צריך את זה לעזעזאל

  14. שלום יואב,
    גרמת לי נחת, אני מרגיש ששיחקתי אותה , מפני שמהתחלה בחרתי לעבוד משרה חלקית. אגב, אני לא חושב שהייתי במקום כל כך מתקדם מבחינה רוחנית, אולי להפך – שנאתי את הרעיון שאני עובד במחשבים, זה גרם לרגשות הנחיתות שלי לפרוח.
    עם השנים עברתי מהפך, כשאמרו לי בבודהיזם שהרעיון הוא לחפש את האושר בתנאים הקיימים, על ידי שינוי פנימי, ולא על ידי האחזות בתקווה לשינוי חיצוני שכביכול יביא את האושר. בזכות זה למדתי להנות הרבה יותר מאותה עבודה.
    אגב, כמי שלמד בגילמן (במהלך אותה עבודה חלקית) – לא נמצאים שם אנשים שיודעים יותר , להפך, על פי רוב אלו אנשים מבולבלים עוד יותר, שלומדים שם כדי לקבל תואר במשהו, לא חשוב במה, ומתוך בלבול וחיפוש מיוסרים למדי.

  15. שנים אחרי… ובכל זאת! היית מאמין שהמאמר שלך יושב לי בראש במשך כל השנים שחלפו? והיום חיפשתי אותו במיוחד כדי להעלות לפייסבוק שלי. כמה אנשים לא יאהבו את זה, אבל היי, משפחה לא בוחרים….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s