ב- 1984 עמדתי בפני החלטה הרת גורל – עמדתי לקנות את המוזיקה הראשונה שלי.
המעמד הבינוני גילה את הווק-מן (סנונית ראשונה למכשירים שמאפשרים לך לקחת מהבית דברים שפעם היו קשורים לקיר בחוט חשמל) ואני התלבטתי בין שתי קסטות טייפ.
לאחר ששקללתי את תוצאות המצעדים של רשת ג', ונטיות הלב, נותרו שתי אפשרויות: ניק קרשו וברוס ספרינגסטין. שוש עטרי בטח הייתה מנסחת את זה כך: "לא אתן לשמש לשקוע עליי" נגד "רוקדים בחשכה".
בחרתי בברוס. אם זו הייתה השקעה כלכלית, הייתי היום מיליארדר. לא יודע אם זו הייתה החוכמה הנקייה של ילד, או הידיעה שהתסרוקת של ספרינגסטין תשרוד וזו של קרשו תיראה תוך כמה שנים כמו תת ז'אנר של הומור בריטי, אבל בחרתי והצלחתי.
הרבה אנשים מתייחסים למוזיקה ברצינות רבה ממני. תמיד היו כאלה – עושי רעש. מנגני גיטרות כפייתיים. מגדלי זקנים ולובשי חולצות של מטליקה. סגולים כהים או פלוידים ורודים. אני לא. זה נכון שניגנתי פעם גיטרה קלאסית, אבל המורה ליאוניד אמר בסוף השנה שיש לי ידיים גסות מדי. לא יודע איך הוא הגיע למסקנה הזו – אז דפקתי פעם אחת בטעות את כלי הנגינה החלוש והדקיק על מתקן למיחזור עיתונים. זו סיבה להעליב?
ובכל זאת, כשברוס שר, משהו קורה לי, עד היום.
אני שוב פעם יחף, שיער רטוב, נוהג בטנדר המעלה אבק מאחוריו. מצד ימין הנהר (אפשר ממש לראות את השפמנונים), מצד שמאל כנסייה (אי אפשר לראות את אלוהים), ואני בדרך הביתה לעיירה הקטנה שלי, בוואיומינג או ווסט וירג'יניה, וכל מה שאני רוצה זה לפדות את צ'ק המשכורת, לפגוש את מרי במיין סטריט, ולעשות מה שאנשים פשוטים עושים.
אז למרות שלא מרי ולא טנדר,לא שפמנונים ולא כנסייה, ברוס מלווה אותי מאז אותה בחירה: אינספור שירים, המון דיסקים על המדף ושתי הופעות – (אחת באלבני והשנייה בלונדון), בינתיים.
הוא מעביר אותי כמעט בכל שיר דרך ארון בגדים מלא ג'ינסים וחולצות טריקו לבנות לארץ אחרת, לנרניה שבה הצווארונים כחולים והידיים שריריות, ואמריקה מצליחה לעורר סימפטיה, והעיניים רגישות, חכמות, והשירים קלים כל כך, במובן הטוב של המילה.
בחרתי שני קטעים מתוך עשרות המיליונים שאני אוהב:
ספרינגסטין כריימונד קארבר מוזיקלי. למשל, מתוך Straight time, תרגום מה-זה-חופשי:
רצפת המטבח בערב,
מניף את הילדה שלי גבוה,
מרי מחייכת,
אבל מבטה בוחן,
נדמה שאתה לא יכול להיות יותר מחצי חופשי –
אני יוצא החוצה ויונק את האויר הקר לתוכי.
בדיעה צלולה, הולך לחצות את הקו,
נמאס לי להיות בסדר.
ספרינגסטין כאיתן וג'ואל כהן של הפרברים. למשל, מתוך Highway 29:
בנק בעיר קטנה, איזה בלגן.
טוב, היה לי אקדח – אתם כבר מבינים את העניין.
ב- 1984 עמדתי בפני החלטה הרת גורל – החלטתי נכון.
יואב אבני / בלוג 
c o v e r m e
The times are tough now, just getting
tougher
This old world is rough, it's just getting rougher
Cover me, come on baby, cover me
Well I'm looking for a lover who will come on in and cover me
Promise me baby you won't let them find us
Hold me in your arms, let's let our love blind us
Cover me, shut the door and cover me
Well I'm looking for a lover who will come on in and cover me
Outside's the rain, the driving snow
I can hear the wild wind blowing
Turn out the light, bolt the door
I ain't going out there no more
This whole world is out there just trying to score
I've seen enough I don't want to see any more,
Cover me, come on and cover me
I'm looking for a lover who will come on in and cover me
Looking for a lover who will come on in and cover me
Copyright © Bruce Springsteen (ASCAP)
אחד משירי האהבה המקסימים ביותר.
ברוס הוא גם מגיבורי. הרבה פשטות. ענק. תודה שהזכרת – לפעמים שוכחים לרגע. 🙂
החלטה נבונה… בדיוק יושב על המחומש שלו,
ועל ההוצאה המחודשת של האי סטריט בהופעה חיה
מה שנשאר מניק קרשאו זה תספורת קיר
עוד אחד מפגעי הזמן – כשהמחומש עבר מתקליט לסי.די.הוא הפך למשולש.
לא נעים להודות, אבל באותה צומת החלטה ממש בחרתי בשניהם – גם ברוס ספרינסטין וגם ניק קרשאו (וגם הוארד ג'ונס…). מאז נשאר רק ברוס..
אהבתי במיוחד את "ברוס כריימונד קארבר", זה משהו שתמיד חשבתי. תנסו לזכור את קטע הקישור לפני the river במחומש, כשהוא מספר על נעוריו ברקע המלחמה, ועל הבעיות עם אבא שלו, ועל הפעם שבה הלך לבדיקות בלשכת הגיוס – ואולי מוטב שאעצור כאן. תמיד חשבתי שהקטע הזה יכול היה להיות ספור של קארבר, ובין מכלול יצירתו של ברוס, הקטע הקצר הזה – שאפילו אין לו שם, והוא רק מבוא לשיר עצמו – אהוב עלי במיוחד.
ומענין לענין באותו ענין – גם אתם תוהים לפעמים מה עושים היום ניק קרשאו ודומיו (בהנחה שהם לא מתבזים באיזה ריאליטי שואו)?
יפה שהזכרת את ברוס – גם סמוך ליום הולדתו וגם בכלל. אני אוהבת אותו עד היום (יותר מ-20 שנה) ונזכרתי שלשמחתי ראיתי אותו "לייב" בג'יינטס סטדיום בניו ג'רזי ביולי 2003 – הופעה בלתי נשכחת וגם הגשמת חלום נעורים.
בלי קשר, כיף לקרוא את הפוסטים שלך.
יום טוב
Do you still say your prayers little darlin' do you go to bed at night
Prayin' that tomorrow, everything will be alright
But tomorrow's fall in number in number one by one
You wake up and you're dying you don't even know what from
Well they shot you point blank you been shot in the back
Baby point blank you been fooled this time little girl that's a fact
Right between the eyes baby, point blank right between the pretty lies that they tell
Little girl you fell
You grew up where young girls they grow up fast
You took what you were handed and left behind what was asked
but what they asked baby wasn't right
you didn't have to live that life,
I was gonna be your Romeo you were gonna be my Juliet
These days you don't wait on Romeo's you wait on that welfare check
and on all the pretty things that you can't ever have and on all the promises
That always end up point blank, shot between the eyes
Point blank like little white lies you tell to ease the pain
You're walkin' in the sights, girl of point blank
and it's one false move and baby the lights go out
Copyright © Bruce Springsteen
תודה.
ניק קרשאו מלחין הרבה יותר טוב מברוס ספרינגסטין. דעה לא פופלרית אבל צריך לומר את האמת. אמנם המילים שלו בשנות השמונים היו טפשיות לפרקים, אבל הלחנים והעיבודים מדהימים. אבל זה עוד כלום לעומת שני האלבומים שהוציא בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. הצליל מעודכן, הלחנים טובים מתמיד, ובעיקר – הטקסטים מצוינים, נוגעים ומרגשים. במיוחד באלבום הראשון שנקרא "15 דקות", בהם הוא כותב באומץ וכנות על 15 דקות התהילה שלו משנות השמונים וההתרסקות שבאה אחריהן, על איך זה להיות בנאדם באמצע החיים, לגדל ילדים, יחסים עם האישה ועוד. שני אלבומים פשוט נפלאים. מה ברוס עשה בעשור האחרון ששווה משהו?
או קיי, תקבל עשר מתוך עשר על מקוריות, אבל פחות כמה מליונים על חשיבה טובה, נכון?
מה עם The ghost of tom joad
מה עם The rising
ברוס ספרינגסטין לא נמדד נטו כיוצר, אלא כסמל, כמיתוס, כדימוי, כתדמית. זה עוזר להתעלם מהעובדה שבשיר born in the USA יש בדיוק שני אקורדים (עיין ערך לו ריד). בסדר, הוא כותב טקסטים טובים, אבל כמלחין הוא לא ממש מבריק (כן, אני יודע שהאמריקאים בחרו ב Born To Run בתור השיר הטוב ביותר שנכתב אי פעם, אבל מה הם מבינים במוסיקה? הם הרי לא בריטים).
להשוואה הזאת מגיע ניק קרשאו מהמקום (התדמיתי)הכי נמוך – אליל לרגע לבנות שתים עשרה, בשנות השמונים שיצא להן שם כל כך רע. לא ממש cool, נכון? וזאת בדיוק הסיבה לדעתי שאתה לעולם לא תנסה להקשיב ליצירות המופת שהוא הקליט בעשור האחרון (מה שהיית אמור לעשות לפני שאתה מביע את דעתך המתנשאת), ובמיוחד ל To Be Frank מ 2001, שהתחלתי לשמוע לאחרונה, והתאהבתי. אין דבר, ההפסד כולו שלך. זה לא משנה את העובדה שהאיש גאון, רק מצמצם את קבוצת האנשים שיודעים את זה, כמו שכתב עליו מישהו באמזון – האיש הוא הסוד השמור ביותר בתעשיית המוזיקה.
אגב, החודש יצא אלבום חדש שלו. אין לינק. תמצא לבד.
לחן פשוט יכול להיות גאוני באותה מידה כמו קטע שמתחלפים בו 50 אקודרים(ע"ע מתיני)
בעזרת שני אקורדים ברוס הצליח ליצר המנון מחאה נגד השלטון האמריקאי ונגד המלחמה בוויטנאם…כמובן הכל עניין של טעם ועל זה באמת שאין מה להתווכח,מה גם שלא שמעתי על מר קרשאו הנכבד ואין לי עליו דיעה.
מה שכן,חפרתי את ברוס במשך השנים…הבנאדם הזה הוא חתיכת מפלצת דיסקוגרפית – עם איזה 500 שירים,מיליון אאוט-טייקים,הופעות חיות…זה פשוט לא נתפס – ולדעתי דווקא השירים הקטנים שלו עם שלוש או ארבע אקורדים הם הכי מדהימים ויש לו קטעים יותר מורכבים(לדוגמא התקליטים הראשונים שלו שכללו קטעים גרנדיוזים יותר ומתוזמרים בחלקם)
the ghost of tom joad זה יצירת מופת,לדעתי זה אלבום מפוכח יותר מנברסקה,של אמן בוגר יותר עם פרספקטיבה יותר מעמיקה,למרות שנברסקה מדהים כלשעצמו.
חבל שברוס התפספס בארץ ולעומתו דילן קיבל כזאת חשיפה,אין חובב מוסיקה שלא מדבר על דילן
ועם כל ההערכה שלי לדילן לדעתי ברוס יותר מעמיק ממנו.
כל מה שאנשים יודעים על ברוס ספרינגסטין זה born in the usa,והם ממש בטוחים שמודבר בשיר פטריוטי וחנפני לאומה האמריקאית…חבל שאנשים לא טורחים לקרוא את המילים לפעמים… 🙂
http://www.atzuma.co.il/petition/henchula/1/
בקשה לחתום
וברוס הוציא לפני שבוע תקליט קשה ונפלא עם האי סטריט בנד, ועדיין עוברות לי צמרמורות כל פעם שאני חושב על זה.
מאז שאני זוכר את עצמי, הבוס היה חלק מחיי. אם כשרכשתי כילד עותק משומש של born to run בחנות לתקליטים משומשים, דרך האלבום Human Touch שסחב אותי את שנות הצבא, אלבום האוסף greatest hits, ולאחרונה הגיע לשיא אצלי, עם האלבום המופלא magic, וקינחתי בהופעה באמסטרדם ביוני. אם יש משהו אחד שברוס יודע לעשות יותר מרוב הפרפורמרים שיש, זה להדליק את הקהל. תחילת ההופעה היתה מנומנמת (מצד הקהל, חלילה מצד הבוס, שבא לעבוד, ולעבוד קשה), הולנדים חביבים שבאו להעביר ערב נעים עם בירה, ג'וינט פה ושם, וקצת מוזיקה טובה. אני חושד בהם שרובם לא מעריצי ספרינגסטין גדולים. רובם לא שרו את מילות השירים (הרגשתי טיפה מוזר, צורח turn it up מתוך Mary's Place בין עשרות אלפי הולנדים שמנידים ראשם בנימוס.
עד סוף הערב 70 אלף הולנדים היו מוכנים לעשות לו ילד. כשהו הפעיל את האיצטדיון ב born to run, הגג כמעט עף. אני חושב שאם הוא היה מסוגל פיזית, הוא היה ממשיך עוד ועוד מעבר לשלוש השעות הוא ניסר בלי הפסקה, את לבבות ההמונים.
מי שמכיר את ברוס יודע שיש לו שיר לכל מצב רוח. הוא חיזק אותי ברגעים קשים, צרחתי כמו מטורף בשורות כמו: "Tonight I 'll be on that hill cause I can't stop, I'll be on the hill wit everything I got…"
הוא גם גרם לי לרצות לרקוד מאושר ברגעים טובים, מדובר בהרבה יותר מסתם מוזיקה.
וגם אני הייתי שם בלונדון באיצטדיו האמירויות והתרגשתי כמו ילד קטן ואני מתחנן ליסוע לאירלנד לראות אותו שוב…
יואב – בחירה מרתקת ומקורית לשיר חתונה.
זה נכון – עניין השירים ומצבי הרוח.
לאחרונה אני עם האחרון מ The Rising
אני רואה שיש לי פה שותפים לחוויה הגדולה שנקראת ברוס……….אז אולי שנה הבאה לא אלך להופעה לבד,או יותר נכון עם מישהו\י שמתרגשים כמוני רק מהמילמולים שלו בין השירים, הצחקוקים,ומהרגעים הראשונים של לזהות את השיר שכל פעם הוא בעיבוד שונה ומקסים.
אז מי שמחפש פרטנר להופעה, אני פה 🙂
פינגבק: מה? (יום חנויות התקליטים) « האתר של יואב אבני