כשאתה אבא לילדה בכיתה אלף, כל הטקסים עולים מחדש. צבע הסֶפְּיַיה הישן מכיתה אלף שלי מתערבב בצחור הבוהק שלה. תזכור. זו ילדות שניה והזדמנות לתקן מהראשונה.
כולם לבושים לבן, קטנים כגדולים, והילדים המקריאים נראים בוגרים כל כך, לפעמים יותר מההורים המתלחשים. ילדה אחת שרה, כיתה הא או וו, שרה יפה כל כך ואי אפשר שלא לדמיין את מחצית מהקהל מדמיין אותה בכוכב נולד, והמחצית השנייה בדה-ווייס.
רחבת בטון בבית ספר אוסישקין, הירקון מתפתל מאחור, השמיים נמתחים מעל, והשירים מהדקים את הכל. זה כל כך ישראלי בעיניי. כולנו כל כך ישראלים בעיניי. והפעם, טוב שכך. אין מקום אחר.
הילד-קריין מורה לזכור ואני זוכר, לא רק את המתים, גם את החיים, ואת אינספור המציאויות החלופיות שהובילו-לא-הובילו את כולם למקומם. את כולנו למקומנו.
יזכור, ואני זוכר – את הקרבות שלי, הקטנים, והם מתערבבים בקרבות הגדולים המונצחים בתמונות, אני זוכר את ריח המדים, ואת מגעה הקר של מתכת הגלילון על הלחי – לא M16 – לי היה גלילון שיורה כחול-לבן – ואני זוכר את שקע הקת, ואת החום הנהדף לאחר הלחיצה על ההדק. אני זוכר את המילה סתרשף. אני זוכר שהייתי בטוח שגם אני אהפוך לשיר. ואני שמח ומודה שלא. ובמקום השיר שלא הייתי, ובזכותו, תמיד ארצה לספר סיפור.
חלל. המילה הריקה, הכבדה, האיומה, היפה, העצומה והאינסופית ביותר בעברית.
והשיר הזה של נתן יונתן שרק חוה אלברשטיין יודעת לשיר – תסלח לי המקהלה של כיתה וו – השיר הזה שמספר את סיפורם של החיים כמו גם של המתים.
ובעולם שבו מעטים כל כך גילו כיצד חיים את הרגע החולף, כל מה שנותר לאחרים – לרובנו – הוא לזכור ולקוות. וזה לא מעט.
יואב אבני / בלוג 
בחרת את ה-שיר בעיני
ורק שהמספר לא יעלה, והזיכרונות שלנו יהיו של טקסים שמחים וחגיגות. אמן
היה טוב לקרוא משהו פשוט, עמוק, אמיתי, נטול ציניות או כפל משמעויות.
אהבתי.
יעל