שתפו:

נ.ב.

נכתב מספר ימים לפני התאבדותו של מוני פנאן וחשיפת הבנק האפור.

  

אלקטרה-מן (פרולוג)

מתוך "כלכליסט": יקי ודמני, מנכ"ל אלקטרה, מספר על רובה שיורה חולצות לעבר אוהדים ביציעים, לוליין שמוריד את הכדור מהתקרה, בחירת קמע ב־SMS ושפע רעיונות אחרים שמטרתם "לחזק עוד יותר את ההזדהות בין אלקטרה לבין מכבי תל אביב". הפעילות השאפתנית ביותר תהיה של גלשן סנפלינג מקצועי שיוריד את כדור הביניים לשופט בכל משחק יורוליג. האיש - שיענה לשם "אלקטרה מן" - ישתלשל מתקרת היכל נוקיה ויניח את כדור הביניים בידיו של שופט המשחקים.  "זו פעילות שדורשת ימים של הכנה ותוכניות בטיחות וכדומה", מדגיש ודמני. "זה אקט מצולם שייתן לחסות שלנו חשיפה מוגברת."

 

 

אלקטרה-מן הופיע קצת לפני תחילת המשחק. אקט מצולם או לא אקט מצולם, מעולם לא ראיתי גיבור-על בוסרי ועגמומי כל כך. הוא נראה כמו ספיידרמן באבל - לבוש שחורים, מבולבל, קצת אחרי צבא, אולי קצת לפני.

                               ספיידרמן באבל

אלקטרה-מן הוא דמות שטוחה. מתוך בורות או זלזול בקהל לא סופק מידע חיוני כשמדובר בגיבור-על: מהו שמו האמיתי? כיצד הפך לאלקטרה-מן? (ניחוש: יריד תעסוקה) מה הוא עושה כשאין משחק של מכבי? מה קורה במשחקי החוץ? מי היא אהובתו הנצחית?

לכל גיבור-על יש סוד נורא, וזה של אלקטרה-מן כרוך בעובדה שנולד בחטא סמנכ"לי קדמון, במהלך אורגיה שיווקית, על שולחן הישיבות. לכל גיבור-על תכונה מופתית ולפני המשחק הסתמן שזו של אלקטרה-מן היא הצייתנות. נראה שאלקטרה-מן יעשה מה שיגידו לו – יביא כדור, יירה חולצות – יעשה וישתוק. הפוך מ-"הנקוק" של וויל סמית המגלם בהצלחה גיבור-על מיזנתרופי.

                                                         הנקוק

גם השנה

גם השנה עשיתי מנוי למכבי. אני אוהב כדורסל. גם השנה. יש שיר כזה, של לאה גולדברג. אני לא בטוח שלאה היתה עושה מנוי למכבי. היא לא נראית מכביסטית בכלל, ובליל חמישי האחרון, פאסט ברייק אחד מגיל ארבעים הבנתי מה שכבר ידעתי: כנראה שגם אני לא כל כך מכביסט.

ביד שהתברגנה לכדי היכל, אצל אליהו שהתחתן בסוף עם הבת של נוקיה, אני יושב כבר כמה שנים ביציע, מאחורי הסל למעלה. שם, תחת שמי פח מגלוון מרוכזים העניים - אלה עם שמחת החיים על הנייר והלב הרחב.

                    יד/היכל אליהו/נוקיה (מתוך wikimedia.org)

דרך אגב, טיסת הנקוק קצרה מכאן, ב-Shakespeare’s Globe Theatre מקום מאחורי הסלים למעלה כמשל נמצא דווקא למטה, מול הבמה בעמידה - שם היו מרוכזים העניים, אלה עם שמחת וכו'

                                        Shakespeare’s Globe Theatre            

לא מכביסט. יכולתי לומר שהכרוז אשם, אבל הוא לא – הכרוז הוא בסך הכל הסופר-אגו של הקבוצה. הכרוז המאוס, קטן במידת בבושקה אחת מהקודם, לא סותם לרגע ומנהל מונולוג רציף עם מכנה משותף נמוך במיוחד: "אלקטררררה. נוקקקקיה. HD. מוצרים. דברים!". הכרוז מזמין ילד וראייטי תורן שייקבל כדור חתום מאחד השחקנים, ומונה את מכות הגורל שהונחתו על הילד/ה כאילו היו זיקוקין די-נור, או לפחות אלקטררררה. נוקקקקיה. HD. מוצרים. דברים! "אני רוצה להזמין," הוא רועם, "את (ילד/ה) הסובל/ת מעיוורון! אי ספיקת כליות! שיתוק מוחין!". הקהל תמיד מצקצק ואני תמיד מרגיש כמו אחד נגד מאה כפול מאה. ואז מחליטים לשיר את ההמנון. ספונטנית. תמיד ספונטנית. יאללה, לקום.

מיהו מכביסט?

אה.

"ובכן, אז מהי ההגדרה העלומה למכביסט, אתם תוהים? אז ככה, מכביסט הוא מי שלהפסיד בשכונה בשבילו זה אסון … למכביסט אכפת מהקבוצה לפני שאכפת לו מעצמו… המכביסט תמיד מגיע ליותר הזדמנויות מהיריב… מכביסט לא מסתגר ומצטדק אחרי מילה וחצי של ביקורת." (חן קופרוסר מתוך hamaccabi.com)

תמונה הרי שווה כך וכך מילים, בייחוד בספורט. אז לראייה - הנה מכביסט:

               אילן השועל מחבק מאוד את עודד קטש (מתוך Ynet)

ולהשוואה:

             לאה גולדברג – לא עושה מנוי

והנה עוד מכביסט:

   עוה"ד שמעון מזרחי (מתוך blog.tapuz.co.il/sharvit)

ואחד אחרון:

דיוויד פדרמן (מתוך Ynet)

אולי זה מקרי שהם הולכים וקטנים. אולי לא.

  

אלקטרה-מן (אפילוג)

גיבור-על לא יוכל להתחמק מגורלו: עימות. החלטה קשה. הנקוק למשל, עומד בפני החלטה נוראית לקראת סוף הסרט ונדרשת רוח גבית הוליוודית במיוחד כדי להאמין שבחר נכון. ואלקטרה-מן? מבחן האופי שלו הגיע קצת אחרי המחצית.

כפי שהבטיחה נותנת החסות (פרוטקשן?) גיבור העל ירה במהלך המשחק חולצות אל הקהל (כרוז: "רובה החולצות של אלקטררררה!"), אבל בגלל טוהר הנשק ובליסטיקה בסיסית - החולצות לא נורו ליציע אלא נפלו כמו גשם כותנה צהוב על ראשי העשירים שיושבים בשורות הראשונות. 

אחד מהם, כך ראיתי מהיציע, אחד מהם שישב בשורה הראשונה והיקרה, אחד מהם העוסק במקצוע חופשי, אני שם את ראשי – אחד מהם תפס בגסות במרפק של אלקטרה-מן כשעבר לידו וניסה לשנורר ממנו חולצה. תפס ולא שחרר. מקצוע חופשי, זוכרים? בשביל טישירט. בשביל הילד. כי היה שם ילד לידו, וראו שהילד רצה חולצה. אבא! חולצה!

אולי הילד יהיה כמו אבא. אולי לא (על פי המיתוס, המקומות בשורות הראשונות עוברים בירושה), מה שבטוח – האבא מכביסט, כזה שמגיע ליותר הזדמנויות מהיריב, והיריב היה לרגע אלקטרה-מן. והשכונה היתה הרגע ההוא, והניצחון היה חולצת טריקו צהובה של מכבי. הסתכלתי עליהם. כמעט הפסדתי את 360 המעלות הברוכות בהטבעה של אנדרסון. הסתכלתי עליהם, לראות איך ינהג אלקטרה-מן ומה יעשה המכביסט-אנטגוניסט.

אלקטרה-מן לא הסכים. הוא לא נתן לו חולצה. ואני, ריבאונד אחד מגיל ארבעים, שוב מאמין בגיבורי-על.