מה? (על טרילוגיית אנשי הקש של מייקל מרשל)

כל ילד יודע שבארצות הברית של אמריקה הכל יכול לקרות.
שאל כל סילבסטר סטלון – חלומות אמריקאיים מתגשמים.
אבל שאל כל דייויד לינץ', אם תעז – סיוטים אמריקאים גם.
יין-יאנג אינקורפרייטד.
למרות שהאמריקאים אלופים בסטטיסטיקה, לא בטוח שמישהו עבר פעם על המספרים, אבל לי יש תחושה שבשנים האחרונות, הסיוטים מובילים על החלומות בביטחה.
יש משהו מדיר שינה באופן שבו ארצות הברית חיה את חייה – התוהו ובוהו הקפטליסטי המרהיב בערים הגדולות, התחושה המעקצצת שאתה כל הזמן נוהג על סף איזור שאסור לך להיכנס אליו, האלימות הבין-גזעית והקלות הבלתי נסבלת של האקדח.
ויש פחד אחר – עמוק יותר, עתיק יותר, שורשי יותר, בעתה של פרברים, של ערים קטנות, אימה מעוגנת היטב בשולי כבישים שחורים ורטובים המתפתלים באין רואה לאורך חורשות ויערות שלא ראו מנגל מימיהם, סביב אגמים שקטים וקרים.
זו התחושה האיומה, המוקפת בסרט צהוב, שהרכב השכור שלך יוותר מיותם בצד הדרך, עם דלת אחת פעורה לרווחה, ריח של דם, ואורות מהבהבים לחינם. או שהארנק שלך יצוף באיזה ביוב וכל מה שישאר ממך זה ויכוח נדוש של השריף המקומי עם נציג ה-FBI לגבי שאלת הבעלות על זירת הפשע.
זו הידיעה שבכל רגע נתון אתה עלול להיעלם ואף אחד, אף פעם, לא ידע למה ולאן.
אבל מייקל מרשל יודע, והוא בכלל בריטי. הוא יודע למה והוא יודע לאן, כי הוא זה שכותב את הספרים.
"אנשי הקש", "האדם הזקוף" ו-"דם מלאכים" שתורגמו לעברית בהוצאת ינשוף הם שלושת חלקיה של טרילוגיה המגוללת מאבק נואש במסדר עתיק, אלים, וצמא דם.
לכאורה – עוד ספר מתח. לכאורה – מי הרוצח, ולמי אכפת? הרי תמיד יבוא חדש. אבל כוחו של מרשל דווקא במילוי החלל שבין מציאת הגופה המבותרת בפתיחה, לבין המרדף הסופי אחר הרוצח הסדרתי, המעוות והמטורף, שישרוד עד חמישה או שישה עמודים לפני סוף הטרילוגיה.
מרשל מתגלה ככותב מבריק דווקא באופן בו הוא פורש בפני הקורא מארג של ערים חסרות משמעות:

 

פלמרסטון אינה מקום גרוע. היא שלווה, והאנשים מסבירי פנים. זה אזור נחמד, שיעורי הפשע בו נמוכים והוא קרוב ליער מדינת ססקוואהאנוק. יכולתם להיוולד שם, לגדל שם ילדים ולמות שם, בלי לחוש שהגורל התעמר בכם יותר מדי. רק שאין יותר מדי מה לעשות בין לבין. (אנשי הקש)

כעבור עשרים דקות הם הגיעו לאיזו עיירה. היא לא נראתה גדולה, אחד מאותם מקומות אלמוניים שפזורים בארצות הברית. עיירה מהסוג שאתה ממלא בה דלק ושותה קפה לפני שאתה ממשיך הלאה ומודה לאלוהים שאתה לא גר כאן. (דם מלאכים)

וטיפוסים חסרי ברק, או עתיד:

בזמן שטרנט סיים לבלוע את ההמבורגרים שלו, המתינו הנערים כלהקת שחפים מתפרחחים, והחליפו ביניהם עלבונות מלאי חיבה והצעות חסרות שחר מהסוג שמרכיב את עיקר השיח של נערים מתבגרים. במהלך השיח הזה התברר שאף-על-פי שרובם לבשו חולצות טי שעליהן הדפסי גלישה, איש מהם לא גלש מימיו, רובם מעולם לא עזבו את גבולות מדינת פנסילבניה ורק אחד מהם ראה אי-פעם את הים. (אנשי הקש)

רוב חייהם חיו ביל ופטריס אנדרס בפורטלנד. כשהילדים עזבו את הבית באמצע שנות השמונים, החלו המבוגרים להיזכר בהדרגה כיצד מבלים זמן פנוי, כמו צוות העובדים בגן חיות נטוש המשוחרר בחזרה לטבע עם החיות. (האדם הזקוף)

מרשל מצליח להוביל אל הקורא את הסיוט האמריקאי במלואו, בלי רעש ובלי צלצולים – בשקט,
בעדינות, במתינות, תוך החלפת הילוכים חלקה – בגוף ראשון כשהוא מלווה את גיבורו, וורד הופקינס, ובגוף שלישי כשהוא מטפל בכל השאר.
כל מה שנותר לקורא הוא לנסות ולשרטט את קו הגבול של השטח האפל שמכסה מרשל, תוך תפילה חרישית שלא ימצא את עצמו, משפחתו וביתו בחשכה.
ובדיוק בגלל זה דרוש סיום אופטימי, לא? אנחנו לא באמריקה – כאן הכל קטן יותר, מאובטח. כאן שואלים בחביבות: "נשק יש?" בכניסה לאוניברסיטאות וקניונים, כאן יודעים לזהות את הרעים מרחוק. כאן אין אנשים בני 40 פלוס, שעובדים בפיצריה מאז סוף התיכון, גרים אצל אמא שלהם, מגדלים שפם מדובלל, ונוהגים בטנדר לבן בלי לוחיות רישוי ועם את חפירה.
כאן אנשים לא נרצחים בלי סיבה טובה כמו פיגוע, תאונת דרכים או מלחמה. כאן ילדים לא נעלמים סתם כך. על קרטוני החלב שלנו יש תמונות של סאבלימינל או של סידן, לא של בנות עם שיער בלונדיני ועיניים רכות, לא של שלדים ועצמות.
אפילו בספרות המתח המקומית העלילה קושרת בדרך כלל רק אנשי שב"כ, נערות ליווי ועובדים זרים.
יש כאן נסיבות מקילות, אנרכיזם פוסט מודרניסטי לא מתקבל יפה במקומותינו, אנחנו טובלים עד צואר בהיעדר תחכום וחוסר תשומת לב לפרטים, כך שפעמים נדמה שבאקלים המזרח-תיכוני לא יכולים לגדול מעשים שטניים או רוצחים סדרתיים – למי יש את הסבלנות? הרי כאן אמנם לא מתגשמים חלומות גדולים, אבל גם לא מתעוררים סיוטים יוצאי דופן.
האומנם?
הדלתות עדיין נעולות בקצרין והמוזה של מייקל מרשל מרחפת באין מפריע מעל הגליל, הכנרת והגולן – מרחפת על פני תהום.

אנשי הקש:

האדם הזקוף:

דם מלאכים: